שער לעבר: הסיפורים מאחורי אליפות אפריקה

אליפות אפריקה ה-32 במספר יוצאת הערב (שישי) לדרך, ועד כמה שקשה להאמין, מדובר בטורניר ותיק ועתיק יותר מאליפות אירופה. היורו הראשון התקיים ב-1960 בעוד שהחבר'ה מאפריקה קיימו את האליפות הראשונה שלהם שלוש שנים קודם לכן. וכמו בכל אירוע ספורטיבי עולמי, גם אליפות אפריקה הייתה אפופה בפוליטיקה ובתככים כבר מהרגע הראשון.

• 23:00: מצרים נגד זימבבואה במשחק הפתיחה של אליפות אפריקה (שידור ישיר ב-5SPORT)

באליפות הראשונה, זו שהתקיימה בשנת 1957, היו אמורות להשתתף ארבע נבחרות. סודן המארחת, מצרים שכנתה מצפון, השכנה מדרום אתיופיה, ודרום אפריקה. אלו היו אז ארבע הנבחרות היחידות שהיו חברות אז בקונפדרציה האפריקנית. היום חברות ב-CAF לא פחות מ-56 מדינות, יותר מאשר בכל התאחדות יבשתית אחרת, מה שכמובן נותן לקונפדרציה האפריקנית כוח פוליטי עצום במסדרונות פיפ"א ובהחלטות החשובות ביותר. אבל פעם זה ממש לא היה כך, כאשר מרבית מדינות אפריקה היו עדיין קולוניות בשליטת צרפת, בריטניה, בלגיה ופורטוגל.

הסיפור הגדול ואבן המחלוקת הייתה דרום אפריקה, מדינה שבה שלט אז משטר האפרטהייד הגזעני. לפי חוקי הגזע במדינה אסור היה ללבנים ושחורים לקיים חיים משותפים מכל סוג שהוא. ההפרדה הגזעית נגעה גם לספורט ולכן התנהלו בה קבוצות וליגות של לבנים, וקבוצות וליגות של שחורים. כשהחלו הדיונים על האליפות של 1957 התברר שמיוהנסבורג אמורה להגיע נבחרת שבה שחקנים לבנים בלבד. הרעיון המעוות הזה לא היה מקובל כמובן על ראשי ההתאחדות האפריקנית, ודרום אפריקה נשארה מחוץ לטורניר. וכך, באליפות היבשת הראשונה השתתפו שלוש נבחרות בלבד והתקיימו בה רק שני משחקים....

ב-10 בפברואר 1957 התקיים משחק חצי הגמר היחיד, שבו מצרים ניצחה את סודן 1:2. אתיופיה העפילה לגמר מבלי לשחק ומצרים, שהביסה אותה ,0:4 הוכתרה כאלופת אפריקה הראשונה. מוחמד דיאב, המכונה אל-דיבה, הפך לגיבור לאומי במצרים, כשכבש את כל ארבעת השערים בגמר. אגב, זה לא היה גמר אליפות אפריקה האחרון שלו. אחרי שפרש הפך לשופט בינלאומי וב-1968 שפט את משחק הגמר בין קונגו לגאנה.

אותן שלוש נבחרות השתתפו גם באליפות אפריקה השנייה, ב-1959, שגם בה זכו "הפרעונים". רק ב-1962, אחרי שלא מעט מדינות השתחררו מעול הקולוניאליזם וזכו בעצמאות, האליפות הפכה לאירוע יבשתי אמיתי, בהשתתפות 9 נבחרות, כולל שלב מוקדמות. גאנה הייתה המדינה הראשונה מאפריקה השחורה שאירחה את הטורניר וגם הראשונה שזכתה בתואר, ב-1963.

שנתיים לאחר מכן אירחה טוניסיה את האליפות, כאשר במוקדמות שיחקו נבחרות כמו אוגנדה, קניה, חוף השנהב, קונגו, סנגל, גינאה ומאלי – כולן מדינות צעירות שזה עתה זכו בעצמאות. האירוע הפך למפגן ראווה של אפריקה המתחדשת והעצמאית, והחשיבות הפוליטית שלו הייתה אדירה. ועדיין אלו היו ימים פרה-היסטוריים בתולדות הכדורגל האפריקני, שכן בעולם הגדול מעטים בכלל ידעו על קיומה של האליפות. בניגוד למה שקורה היום, שחקנים אפריקנים כלל לא שיחקו אז באירופה. ולכן באירופה ובדרום אמריקה אף אחד לא התעניין בנעשה ביבשת הרחוקה והמסתורית.

אפילו במונדיאל, הטורניר שבו אמורות להיות מיוצגות הנבחרות הלאומיות מכל העולם, לא היה זכר לנבחרות מאפריקה. למעט הופעה חד פעמית של מצרים ב-1934 – אחרי שניצחה במוקדמות את נבחרת ארץ ישראל - לא שיחקה אף נבחרת אפריקנית בגביע העולם עד 1970. כמובן שהמצב הזה לא התקבל בשוויון נפש בקרב מדינות אפריקה. כשפיפ"א שוב הערימה קשיים, החליטו כל 31 מדינות היבשת - שהרגישו שמזלזלים בהם - להחרים את מוקדמות מונדיאל 1966.

הזעם האפריקני היה גם בשל היחס המיוחד שקיבלה דרום אפריקה באותן שנים. למרות שהקונפדרציה האפריקנית הרחיקה את דרא"פ משורותיה ב-1958 בשל משטר האפרטהייד, פיפ"א קיבלה את ההתאחדות הלבנה של דרא"פ באותה שנה ממש! בספטמבר 1961 הושעתה דרא"פ גם משורות פיפ"א, אולם כמה ימים לאחר הקונגרס נבחר סר סטנלי ראוס האנגלי כנשיא החדש של פיפ"א. ראוס ניסה להחזיר את המדינה שבה הפרדה גזעית הייתה בסיס החוקה, ממש כמו בגרמניה הנאצית, כחברה מלאה בהתאחדות הבינלאומית. ראוס טען ש"אסור לערב פוליטיקה בספורט" ואכן הצליח לבטל את השעייתה של דרא"פ ב-1963. המצב הלא הגיוני החזיק מעמד בדיוק שנה. בקונגרס שנערך בטוקיו, במקביל לאולימפיאדה, ובו היה רוב למדינות אפריקה ואסיה, דרא"פ הושעתה פעם נוספת.

כפי שאפשר להבין, בשנות ה-60 הגזענות הגלוייה והסמוייה עדיין שלטה באירופה. וכאשר במונדיאל של 1974 נבחרת זאיר (שמה הקודם של קונגו) עשתה בושות והובסה 9:0 ע"י יוגוסלביה, רבים וטובים טענו כי זו ההוכחה לכך שהכדורגל באפריקה כל כך חלש ומפגר, שאין לו מקום בגביע העולם. אבל הזמן עשה את שלו, יותר ויותר שחקנים מאפריקה החלו להשתלב בליגות של אירופה. תחילה בצרפת ובלגיה, ולאחר מכן בכל הליגות הבכירות.

במהלך שנות ה-80 אליפות אפריקה הלכה וצברה תאוצה. רוז'ה מילה כיכב בנבחרת קמרון שזכתה בתואר ב-1984 ו-1988. רבאח מאדג'ר היה הסופרסטאר של אלג'יריה, האלופה ב-1990. עכשיו כבר לא היה מדובר בשחקנים אלמונים מהליגות המקומיות, אלא בכוכבים של ממש, שכל חובב כדורגל באירופה מכיר. אחד מרגעי השיא של הכדורגל האפריקני היה ב-1996, כאשר דרום אפריקה, עכשיו כבר מדינה עם שיוויון זכויות, שבראשה ניצב נלסון מנדלה, אירחה את האליפות וגם זכתה בגביע. הניצחון בגמר על טוניסיה היה רגע מצמרר ובלתי נשכח.

מצרים השתלטה על העסק בעשור הקודם וזכתה בתואר שלוש פעמים ברציפות בין 2006 ל-2010, בניצוחו של המאמן האגדי חסאן שחאטה. הגמר של 2006 היה הדרמטי מכולם. מצרים המארחת התקשתה מול חוף השנהב של דידייה דרוגבה, וניצחה רק בפנדלים. את הפנדל המנצח בעט כוכב העל המצרי מוחמד אבוטריקה, שהפך לגיבור לאומי. אלא שאז הגיע האביב הערבי, מצרים עברה מהפיכה שהשפיעה באופן דרמטי על הכדורגל. אבוטריקה, תומך נלהב באחים המוסלמים, מוגדר כיום על ידי ממשלת מצרים  כתומך טרור, וחי בגלות. המהפיכה במצרים הביאה למשבר. הנבחרת לא העפילה לשלוש אליפויות רצופות. אבל כשהיא חזרה לפני שנתיים, כשבהרכבה הכוכב הצעיר והעולה מוחמד סלאח, היא הגיעה עד לגמר, בו הפסידה לקמרון.

ההיסטוריה של אליפות אפריקה בכדורגל היא גם ההיסטוריה של יבשת אפריקה כולה. תקופת הקולוניאליזם, הכרזת העצמאות, המאבק בגזענות ובאפרטהייד, ההשתלבות בעולם הגדול, האביב הערבי. כל התהליכים הללו באו לידי ביטוי מוחשי על מגרשי הכדורגל במהלך 62 השנים האחרונות, מאז הימים הראשונים והתמימים של אליפות אפריקה הראשונה.