כיבוי אורות

לכל דבר טוב יש סוף. זה נכון שבעתיים כשמדובר בקריירות הקצרות יחסית של שחקני כדורגל. אבל מקרים רבים בכדורגל העולמי מוכיחים שקריירה מפוארת לא תמיד מבטיחה פרידה ראויה. משחק הפרישה המרגש של יוסי בניון הערב (שבת), יספק לנו הזדמנות נהדרת לחזור אחורה לסיפורים על חמישה מהשחקנים הגדולים בכדורגל הישראלי, ולהיזכר איך נראתה הדרך האחרונה שלהם.

אבי נמני (פרש במדי מכבי תל אביב בעונת 2007/08)
בניגוד לשאר השחקנים שיוזכרו בטור, אבי נמני לא עשה קריירה מפוארת מעבר לים. קדנציות קצרות ולא מוצלחות באתלטיקו מדריד ובדרבי קאונטי האנגלית, השאירו לו טעם מר והחזירו אותו עם הזנב בין הרגליים. אך למרות שלא שיחק כמו חבריו לרשימה בליגות הגדולות, נמני הוא אחד משחקני הליגה הגדולים שהיו לנו.

הקשר, שעלה מהנוער של מכבי תל אביב ב-1989, הפך במהירות לאהוב הקהל הצהוב. תוך שנתיים היה שותף בכיר באליפות הראשונה של המועדון, אחרי 13 שנה של בצורת. האליפות האחרונה של 8 בצהוב, בעונת 2002/03, היא אולי הזכורה מבין הארבע שלו. הקפטן גילה מעמד לא מוכר, כשבילה את רוב העונה על הספסל וביציע בגלל סכסוך עם מאמנו דאז, ניר קלינגר, אך על אף היעדרו של נמני, הקבוצה הצליחה להגיע למחזורים האחרונים כשהיא מתחרה על התואר.

פציעה של ברוך דגו, שהוביל את הצהובים באותה עונה, החזירה את נמני למגרשים, שלושה משחקים לסיום העונה, ובסוף ששמור רק לסרטי קולנוע, הוא כבש שישה שערים והוליך את התל אביביים לאליפות בזכות הפרש שערים.

למרות התואר, והשבחים מקלינגר, נמני הועזב בקיץ שלאחר מכן ועבר לבית"ר ירושלים, במה שרק העצים את דמותו בעיני רבים מאוהדי מכבי. את התקופה בצהוב שחור אף מכביסט לא ישכח, כשהקהל הצהוב נחלק לאלו שתומכים בקפטן הדחוי ולאלו שתומכים בקבוצה. הלחץ המסיבי שהפעיל הקהל השתלם לבסוף ושנתיים לאחר מכן, לוני הרציקוביץ', בעלי מכבי בעבר, הסכים להחזיר את נמני לעונת הגלאקטיקוס והוא בתמורה, היה מהפחות רעים בה.

שתי העונות הבאות, שסיימו את הקריירה של הקפטן, התאפיינו בפציעות חוזרות ונשנות, כשאת השער האחרון שלו, ה-194 בליגה הבכירה (מקום שלישי בכל הזמנים) כבש בתחילת עונת 2007/08. נמני לא שיחק הרבה באותה עונה, ולאחר שכבר עבר למשרת המנג'ר, שוכנע נמרצות להיכנס לדקות הסיום במשחק הבית האחרון של מכבי. בתום אותו משחק, בו גם הבטיחה הקבוצה את הישארותה בליגה, עשה הקשר הקפה אחרונה של בלומפילד ואמר: "אני מודה במיוחד לקהל הזה, שבלעדיו אני לא קיים".

אייל ברקוביץ' (פרש במדי מכבי תל אביב בעונת 2005/06)
עונת הפרישה של אייל ברקוביץ', שהספיק לשחק ב-6 קבוצות בריטיות ולייצר לא מעט שערוריות, מתפקדת כתמרור אזהרה לכל כדורגלן גדול שירצה לסיים את הקריירה שלו בארץ. בניגוד לבניון, שהגיע למכבי חיפה בתקופה בעייתית של המועדון, "הקוסם" הגיע לפרויקט הגלאקטיקוס הנוצץ של מכבי תל אביב בעונת 2005/06, יחד עם הבן האובד, אבי נמני, וג'ובאני רוסו. בראייה לאחור, כנראה שהיחידים שלא צפו מראש את הכישלון, היו השלישיה הזו, ולוני הרציקוביץ'.

ברקוביץ', שהיה דמות שנויה במחלוקת לאורך כל הקריירה, חווה אכזבה קשה כשמכבי חיפה, קבוצת הבית שלו, סירבה לתת לו את הבמה לעונה האחרונה. מכבי תל אביב קפצה על המציאה, ובתיווכו של דיוויד פדרמן, הקולגה מקבוצת הכדורסל, נחתם ההסכם בין הצדדים. כבר במסיבת העיתונאים הראשונה, סיפק ברקוביץ' את הסחורה, והצהיר: "באתי לקחת דאבל".

דאבל כידוע הוא לא לקח ואת העונה האחרונה שלו הוא סיים בקול ענות חלושה, עם שערוריות וסכסוכים, שאפיינו את הקריירה כולה של הכדורגלן המחונן. לקראת סיום העונה, שבוע אחרי המשחק נגד הפועל כפר סבא שהסתיים ב-0:0 חלש, ברקוביץ' שלח הודעה למנהל המועדון, אבנר טוויטו, ממקום מושבו בלונדון, בו הוא מפתיע את כולם עם הצהרה לה אף אחד לא ציפה.

"לפני שבוע במשחק נגד כפ"ס שיחקתי את משחקי האחרון, פשוט החלטתי שהגיע הזמן לסיים את הקריירה הנהדרת הזאת. לא אמרתי לאף אחד משום שרציתי לסיים את זה בשקט. הסיבה היא שאני לא אוהב פרידות, זה יותר מידי מרגש אותי. אני רוצה שתודה בשמי לכל המערכת על עונת הפרישה שלי, נהנתי מכל רגע (למרות האכזבה המקצועית). תמסור ד"ש לשחקנים שאני מאוד אוהב אותם. תודיע לתקשורת שפשוט רציתי לפרוש בשקט ותודה להם על הפירגון במשך כל השנים".

חיים רביבו (פרש במדי מ.ס אשדוד בעונת 2003/04)
רביבו התחיל את הקריירה בבני יהודה בשנת 1990, אך את השם הוא קנה לעצמו במכבי חיפה, עת הצטרף אליה בעונת 1994/95. הקשר ההתקפי המוכשר, אמנם לא הצליח לזכות עם קבוצתו באליפות, אך כשרונו הבולט סידר לו כרטיס יציאה לליגה הספרדית. את עונת 1996/97 פתח רביבו בסלטה ויגו, שהייתה קבוצת תחתית שנלחמה על חייה בליגה, לצד שחקנים כמו מאזיניו, מוסטובוי, קארפין וסלגאדו. רביבו הצליח להרים את הקבוצה בארבע העונות שבילה בה ואף הגיע למעמד רבע גמר גביע אופ"א.

בשנת 2000 החליט רביבו לנסות יעד חדש וחתם בפנרבחצ'ה הטורקית. באיסטנבול הקשר מצא בית חם, כשהיה מאהובי הקהל. אף אחד לא חשב באותו זמן ששלוש שנים מאוחר יותר הוא יחצה את הכביש ליריבה השנואה גלאטסראיי, שם שיחק רק 13 משחקים לפני שהחליט לחזור לארץ, למ.ס אשדוד, בה משך בחוטים יחד עם ג'קי בן זקן.

העונה האחרונה של רביבו לא הייתה דומה לעונות הפרישה של האחרים ברשימה. הוא אמנם פתח אותה בצורה טובה עם שישה שערים ושישה בישולים שהעלו את אשדוד לצמרת, אך המשחקים מול קהל קטן, בקבוצה בה לא שיחק לפני, לא הלהיבו את הקשר שהיה רגיל להופיע מול קהלים גדולים בהרבה. לאחר שנפצע ובילה ביציע מספר חודשים, החליט רביבו לתלות את נעליו בדיעבד. בהודעת הפרישה אמר: "אני שמח שהצלחתי להגיע לרגע בו אני פורש מכדורגל באהבה".

אלי אוחנה (פרש במדי בית"ר ירושלים בעונת 1998/99)
אוחנה הוא אחד השחקנים האהובים בתולדות בית"ר ירושלים ולדעת רבים אולי השחקן הגדול בהיסטוריה של המועדון הוותיק. ארבע אליפויות בצהוב שחור, שני גביעי מדינה, 142 שערים ואין ספור רגעים בלתי נשכחים. כל אלה בהחלט מלמדים על כישרונו האדיר של אוחנה, אך המחווה שלימדה יותר מכל על מחויבותו למועדון, הייתה בעונת 1991/92, כשקטע את הקריירה האירופית ושב לארץ כדי להעלות את הקבוצה בה גדל מהליגה הארצית (הליגה השנייה של אותם ימים).

17 שערים של אוחנה בליגת המשנה, עזרו לבית"רים להשלים את המשימה ולחזור לליגה הבכירה. עונה לאחר מכן מספר 11 הוביל את העולה החדשה לאליפות מפתיעה, כשכבש 14 שערים. בשלוש העונות שלאחר מכן, בית"ר של אוחנה נאלצה לראות את הגב של מכבי חיפה ומכבי תל אביב, אך בעונת 1996/97 הצהובים שחורים שבו לאחוז בכתר והחלוץ אף הוכתר לשחקן העונה. גם בעונה הבאה בית"ר זכתה באליפות, אך אוחנה נפצע כבר במחזור ה-7, וסיים את העונה מוקדם.

אלו היו דמדומי הקריירה של החלוץ, שעוד הספיק לשחק מספר משחקים בעונת 1998/99, אך לא הצליח לשוב ליכולת הזכורה. משחקו האחרון היה מול בית שאן במחזור העשירי, לאחריו נפצע שוב, וכעבור מספר מחזורים הודיע על פרישה מהמשחק באופן סופי. אוחנה תלה את נעליו ככובש הגדול בתולדות בית"ר, תואר שלא נלקח ממנו גם 21 שנים אחרי.

אבי כהן ז"ל (פרש במדי מכבי ת"א ב-1989/90, שיחק עוד 3 משחקים ב-1991/92 במכבי נתניה)
הבלם, שגדל במדים הצהובים מאז ילדותו, עלה לקבוצה הבוגרת של מכבי תל אביב ב-1974. כבר בתחילת הקריירה המקצוענית ניתן היה לראות  שכהן בורך בראיית משחק ובטכניקה גבוהה, שהביאו אותו לפסגות הגבוהות של אירופה. ב-1979, אחרי הצלחה בזירה המקומית, כהן הגיע למקום שאף ישראלי לא דרך בו לפני, ליברפול הגדולה של בוב פייזלי.

הבלם, שבילה בעיקר על הספסל של המייטירדס, זכה לעדנה כאשר שיחק במשחק האליפות של אותה עונה ואף כבש לזכות שני הצדדים. בעונה הבאה כבש כהן פסגה נוספת, כשעזר לקבוצתו לזכות בגביע אירופה לאלופות (על אף שלא שיחק בחצי הגמר והגמר) והיה לישראלי הראשון, והיחיד עד כה, שזכה בתואר החשוב ביותר בכדורגל האירופי.

התקופה בליברפול לא האריכה ימים ואחרי כשנתיים וחצי חזר כהן למכבי תל אביב, שהייתה אז במצב קשה. הבלם המשיך במדי הצהובים עד סוף הקריירה (למעט גיחה קצרה לגלאזגו ריינג'רס) וזכה לאהבה גדולה מהקהל. משחקו האחרון של כהן במדי מכבי תל אביב היה בעונת 1989/90, בו הפסיד לבית"ר ירושלים 1:0. לאחריו עבר הבלם במפתיע להיות מאמן במכבי נתניה תחת מוטל'ה שפיגלר (במדיה חזר מפרישה לעוד כמה משחקים בודדים בעונת 1991/92), ולכן בדומה לאחרים ברשימה כאן, לא זכה למשחק אחרון ראוי.

כשהתמנה למשרת האימון הראשונה בחייו, אמר כהן שעד ההצעה מנתניה, היה מחויב למועדון הבית שלו: "היו לי הצעות לעבור לקבוצות אחרות. רצו שאשחק ואפילו אנהל, אך דחיתי את כולן כי חשבתי שעד סיום העונה מקומי במכבי ת"א. אבל כשאחד כמו מוטל'ה בא ומציע לך, קשה להגיד לא".