בווידאו: הסל הדרמטי של הלפרין מול ריאל מדריד במדי מכבי ת"א
גיל 34 של היום הוא לא מה שהיה עד לפני, נניח, עשור. מה שבעבר נראה כמו גיל מופלג לספורטאים, שהציגו יכולות הרבה מתחת לשיאם, נחשב בימינו לשחקן או אתלט בשל, מנוסה, עם רזומה של איכות שעדיין שווה לו או לה ביצועים ברמות הגבוהות ביותר. הרפואה, הטכנולוגיה, התזונה והידע האנושי גורמים לשחקנים להמשיך לספק תוצרת מרשימה גם לקראת אמצע שנות ה-30 לחייהם.
אז נכון, לא כל אחד הוא זן נדיר כמו לברון ג'יימס, רוג'ר פדרר או כריסטיאנו רונאלדו, שבגיל 33 יצרו את המספרים ואולי את העונות הטובות והאיכותיות בקריירות שלהם, אבל רבים הם האתלטים והספורטאים שבגיל כזה עדיין לא רואים באופק פרישה. ליותם הלפרין זה הספיק. אני קורא לו – השחקן שלא טעה. כמעט שלא טעה על הפרקט, בטח שלא טעה בקבלת החלטות מקצועיות, בבחירת קבוצות, בניהול קריירה מקצועית ויצירת אימפריה כלכלית. במילים אחרות – מיקסום.
הלפרין גדל בחממה הנכונה. הוא כיכב כבר בגיל עשרה צעיר בתיכון מטרוווסט רעננה והוביל אותה לאליפות בתי הספר התיכוניים בעונת 1999/2000. במקביל כמובן שיחק בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב, מה שהיה שווה לו ולה אליפות וגביע ליגת הנוער.
באותן שנים הלפרין היה ילד שמנמן, עם שיער קוצים אופנתי, רחוק מהמנתרים הזריזים והקשוחים, שניתן לראות היום בעמדות הגארדים של קבוצות הנוער המקומיות. לא איום מבחוץ, בטח לא בחדירות לסל, לא שומר מי יודע מה ובטח לא ריבאונדר. אבל חכם. וחכמה אי אפשר ללמד.
ראיית המשחק שלו והבנת המהלכים כמה שניות לפני כולם, תכונה שלוותה אותו עד לפרישה, הפכה אותו לרמה מעל כולם. היכולת שלו להוביל כדור, ובימים ההם עם הגב לסל, להוריד שעון בסבלנות ואז להעיף טיל בליסטי מדיוק לידי חבר לקבוצה שעומד פנוי תחת הסל – השמיטה את הלסת לכל מי שצפה בו כבר בגילאי 14 ו-15, שידעו שמדובר ביהלום.
איום המסירה שלו גרם למגן לחשוב כל הזמן על ניטרול האספקט הזה כשהוא מזניח את יכולת הקליעה של יותם שהשתפרה עם השנים, והלפרין העניש. עד כדי כך שבאליפות אירופה לנוער ב-2002 זה היה שווה לו את תואר סגנות מלך הסלים. וכך, כגארד התקפי נפלא בעמדות 1 ו-2, ידע הלפרין להגיע לטופ הישראלי והאירופי, ולהישאר שם למשך עשור וחצי. נדיר.
איך אמר פעם שייקה לוי מהגשש החיוור בסרט "גבעת חלפון אינה עונה" על הכנת קפה שחור, שרגע לפני שהוא גולש, להוריד מהאש? אז כך ניהל יותם את הקריירה שלו. כמו על המגרש, גם מחוץ לפרקט הוא ידע לזהות מגמות ומהלכים מראש. איזו קבוצה יכולה לתת לו יותר דקות משחק בתקופה נתונה, איזו קבוצה תהיה דומיננטית יותר ועל איזו במה נוצצת יותר, וכמובן, מי תוכל ותהיה מוכנה לשלם לו יותר. באספקטים האלה, הלפרין היה בעיני אלוף יותר מאשר כל שחקן ישראלי אחר אי פעם.
אחרי 5 עונות במכבי תל אביב עם הזכיה הכפולה שלה בתואר האירופי בעידן פיני גרשון, ואחרי שנחשף לעיני כל על ראש הפירמידה, ולמרות שלא היה פקטור משמעותי, הלפרין שידרג את דקות המשחק שלו ואת שכרו כשגלה לאלימפיה לובליאנה ועזר לה לזכות בדאבל סלובני. באותו קיץ גם הראה שאפשר להיבחר לדראפט הנבא כשהגיע למקום ה-53. גם המהלך הזה תרם להשביח את שמו ולהעלות את מניותיו בקרב קהילת הכדורסל האירופית ובטח אצל הצהובה מקומית.
זה הספיק לו כדי לשוב למכבי עם משכורת גבוהה יותר מאשר כשעזב אותה ועם יותר דקות משחק. אחרי שתי עונות טובות במדים הצהובים הגיעה הקפיצה המשכורתית המשמעותית, שהגיעה מאולימפיאקוס היוונית, אז מהמועדונים העשירים ביבשת. הוא חתם על חוזה של 4.5 מיליון דולר לשלוש שנים. לא היה עד אז ומאז ישראלי שאפילו מתקרב לחצי מהחוזה הזה. הוא היה שותף מינורי לזכייה בגביע יוון עם אולימפיאקוס, אך כשראה שמניותיו ירדו אצל המפוספסים מפיראוס, חיפש ומצא במה נוספת שאפשר עליה לקבל מספיק דקות ולא מעט כסף בדמות סנט פטרסבורג ששיחקה ביורוקאפ.
9 נק' בממוצע במפעל הזה ועוד נקודה בליגה הרוסית צדו את עינייה של באיירן מינכן, הקבוצה החדשה בגרמניה, שניזונה כלכלית ותדמיתית מקבוצת הכדורגל של המועדון שקטפה את התארים הכי נחשבים על הדשא. אז דקות משחק היו, כסף... בוודאי ובוודאי. השיטה ההלפרינית עבדה בכל הכוח והיעילות.
ואז הגיעה הפועל ירושלים. 5 שנים תחת המעטה הכלכלי של אורי אלון, 10 ניצחונות על מכבי התל אביבית ושתי אליפויות היסטוריות, שהפכו אותו לסמל ירושלמי. לא היה עוד שחקן שזרם בדמו דם צהוב עוד מינקות, ושהפך לשחקן אולי הכי מזוהה עם הקבוצה מהבירה, בה אמור להמשיך יותם גם ביום שאחרי הפרישה.
חתיכת קריירה עברה על הלפרין. והכל בשקט, בלי פרובוקציות, בלי רעש, מדלג באלגנטיות בין קבוצה לקבוצה, ממדינה למדינה, זורע, קוטף ונהנה. והכל תוך כדי תרומה אין סופית. הלפרין שיחק במדים הלאומיים בכל קיץ ובכל נבחרת אפשרית. זכה במדליית הכסף עם נבחרת העתודה באליפות אירופה, השתתף ב- 5 אליפויות אירופה עם הנבחרת הבוגרת, שלישי בכל הזמנים במספר ההופעות בנבחרת עם 175 כאלה כשהוא חמישי בקליעה אי פעם ומשמש כקפטן למשך 3 שנים.
והתרומה לקהילה, לאצילות שכזו ולנתינה מהסוג הזה אין מחיר. השמירה על קשר עם חולים והביקורים בבתי חולים ואצל משפחות שכולות. בשקט, בסבלנות, בהבנה.... כמו שהיה על המגרש. והיתה הצעה לעונה הבאה מאשדוד של ברד גרינברג. ואין ספק שהלפרין יכול היה להיות דומיננטי ויעיל גם בשנתו ה-34, אבל כמו לאורך כל הקריירה החלומית שלו, וכמו אותו קפה גששי, הלפרין יודע שרגע לפני שהעסק אולי גולש למקומות בהם הוא לא היה ולא רוצה להיות – צריך להוריד מהאש ולנוח.