חוכמה בדיעבד: המונדיאל מוכיח עד כמה אין לנו מושג

1. בשלושת הימים הראשונים, מתוך כמעט שלושת השבועות שביליתי במוסקבה, חשבתי שחוויית המונדיאל הסופית שלי תהיה מתסכלת ועכורה. רוסיה לא האירה פנים לאוהד. גלגלי הביורוקרטיה הזכירו את בריה"מ. התור הענק המתפתל לקבלת כרטיס האוהד הרשמי – FAN ID, המצאה רוסית מקורית – גרר בדיחות ציניות על ימי פראבדה והתורים ללחם, וההמתנה בת ארבע השעות שבסופה אנדרלמוסיה מוחלטת באולם קבלת הכרטיס הולידה סצנות של חימה וזעם מכל הסוגים והעמים.

זו פעם ראשונה שנסעתי למונדיאל שלא במסגרת תפקידי העיתונאי. הייתי בעיקר תייר, ויכולתי להשקיף על הדברים מנקודת המבט של האוהד הממוצע. המראה לא היה מלבב. חברי ועמיתי היקר, נדב יעקבי, פרסם כאן את ברכותיו ומחמאותיו על האירוח שהוא חווה כשדר מן המניין, אבל המרחק בין מה שעבר עליו לבין מה שנדרש מהאוהדים נטולי תג המדיה היה בערך כמו המרחק בין מוסקבה לסוצ'י.

רוסיה התעלמה מרווחתו של האוהד, ולא רק בשם הביטחון, שלכאורה היה תירוץ לכל עוולה: את נתיבי הצעדה הארוכים ומתפתלים, לפעמים 2.5 ק"מ, אל עמדות הבידוק ומהן ליציע, ואת מתחמי האוהדים לצפייה משותפת (FAN ZONE) שהתחבורה הציבורית אליהם נחסמת ומחייבים מסעות כומתה הלוך וחזור – אפשר עדיין לקטלג תחת סעיף האבטחה ההדוקה והאובססיה הרוסית סביבה.

אבל לא את היעדר תשומת הלב באצטדיונים וסביבתם למוגבלים וקשישים שאינם מסוגלים לעמוד בתלאות הדרך והמדרגות (שש קומות בלוז'ניקי), ולא את העובדה שרוסיה לא התאמצה להפוך את המשחקים לנגישים יותר ברמת הקומוניקציה. איסוף מידע פיזי במונדיאל הזה הפך משימה כמעט בלתי אפשרית. דיילים ודיילות דוברי שפה שאיננה רוסית הוצבו רק באצטדיונים. השילוט הקירילי לא קיבל חיזוק ראוי ומקיף. משימת התנועה, ההתנהלות וההתמצאות הייתה כבדה שבעתיים מכל טורניר קודם שהוא. זה העיק והעיב.

אבל אז באו האוהדים והמשחקים וטרפו את כל הקיטורים. יש אמנם מקום לשיפור, אבל יללות הקיפוח נדחקות לקרן זווית כאשר הן מפנות מקום לססגוניות הדרום אמריקנית ברחובות ובכיכרות, למקהלות ולשירים הסוערים במטרו היפה והיעיל בתבל, ולכדורגל שהצית את הדימיון והנשמה ובעיקר את הדרמה והרומנטיקה. תחת תפאורה שכזו קל להסתגל לקשיים ולהקטין אותם למימד של טרוניה זעירה וחולפת, זבוב טורדני על גבו של נמר צבעוני ואקזוטי.

2. מסי, רונאלדו וניימאר הלכו הביתה והשאירו את הישורת האחרונה של המונדיאל נטולת סופרסטארים. איזה יופי. זה נפלא כי זה מרענן. זה מצוין כי אחד הדברים שהטורניר הזה מתאמץ עכשיו לעשות זה להותיר עולם ישן מאחור וליצור סוג של תודעה חדשה. לא זקוקים לסגידה המטורפת של כוכב או שניים או שלושה על מנת להגיע לשיאי האקסטזה והאורגזמה.

יהיה נאיבי להאמין שאחרי ירידת המסך בשבוע הבא, ישתנו חוקי הכדור והוא יתחיל להסתובב עם הרבה יותר ג'ורדן פיקפורד, איבן ראקיטיץ', אדן הזאר, בנז'מין פבאר וכמובן ה-VAR, ולא ישוב להתעסק באובססיביות בכל נפיחה של הארגנטינאי, הפורטוגלי והברזילאי. אבל אם יש סיכוי לשינוי, צ'אנס שמיטב הנוער יפזול גם מעבר לחולצות 7, 10 ו-10, ומיטב העורכים והכתבים יקבלו לגיטימציה וחשק להטיל זרקור ולהאיר גם מחוזות נידחים שאינם קאמפ נואו, סנטיאגו ברנבאו, פארק דה פראנס וכדומה – דיינו. אולי הטורניר הזה ישיק את מה שנקרא בעולם ההייטק NEXT GEN.

3. אלכסנדר קולארוב נגד קוסטה ריקה. נאצ'ו נגד פורטוגל. ג'סי לינגארד נגד פנמה. אנחל די מריה מול צרפת. בנז'מין פבאר מול ארגנטינה. דניס צ'רישב נגד קרואטיה. לוקה מודריץ' נגד ארגנטינה. גרניט ג'אקה מול סרביה. טקאשי אינוי נגד בלגיה. אדינסון קבאני מול פורטוגל. ואפילו אנטואן גריזמן נגד אורוגוואי. זהו מקבץ השערים המרהיבים במונדיאל 2018, ומה שמבדיל אותם משאר ההבקעות הלא פחות חשובות הוא מרחק הבעיטה מהשער, בין 20-30 מטרים, מה שנקרא הטווחים הבינוניים והארוכים.

ומדוע אני נדרש לטילי הקרקע-רשת רבי ההוד וההדר הללו? משום שהם במיעוט. אחת התעלומות הגדולות בכדורגל העולמי הייתה ונותרה התובנה הכמעט קבועה של שחקנים מכל המינים לבעוט למטרה רק כאשר הם בתיבת החמש או ברחבה. להיכנס עם הכדור לשער. בראש האוניברסיטה הזו למצבים מדוייקים עמדה כמובן ספרד, נבחרת לה רוחב. אבל לא רק היא. שלל כדורגלנים מעדיפים גם אחרי הלקח הספרדי, וגם אל מול הכיבושים הפנטסטיים המוזכרים לעיל, לכדרר עצמם למוות, לשוטט על הסף, לצאת לטיול בכנפיים המסתיים בהגבהה, מאשר לבעוט מרחוק.

מדוע? הרי בעידן ההגנות המאומנות והמיומנות לתפארת, הבונקרים היעילים והמתסכלים, והאוטובוסים והמקררים החוסמים את הרחבה, דווקא השערים המקריים והמזליקים של גריזמן במונדיאל וגארת' בייל באלופות, בעקבות הטעויות המרות של פרננדו מוסלרה ולוריס קאריוס, מוכיחים עד כמה כדאי להניף את הרגל גם כאשר נדמה שזו רבע הזדמנות. שלא לדבר על כל יתר הברקים והרעמים שייחרטו לעד במגירות הזהב של הזיכרון. לו אימנתם קבוצה או נבחרת, לבטח אנדרדוג, האם לא הייתם מבקשים משחקניכם להפגיז מכל מוצב ומצב?

4. יש תואר אחד שהטורניר הזה לוקח הרבה לפני סיומו: מונדיאל הבדיעבד האולטימטיבי. לאיש מאיתנו לא היה חצי מושג בחיזוי התסריט שגביע העולם כתב לנו בחודש האחרון. תחזית ונבואה אינן בסל התכונות הנדרשות מאיש מקצוע, עיתונאי, שדרן או פרשן, וטוב שכך. איזה מזל שאיננו יכולים לצפות את הנולד. שערו בנפשכם כמה משעמם היה לו היינו יודעים לנבא במדויק את העומד להתרחש.

אבל היושרה שכן מתבקשת מאיתנו היא לדווח ולנתח בראש שקול וצלול. זה קורה מעט מדי. רוב אגפי התקשורת המקומית, בכל מגווני המדיה הדיגיטלית והכתובה, לא מצליחים לראות מעבר לתוצאה. אלופת העולם גרמניה הודחה - וכולם יודעים להסביר למה לא היה לה סיכוי. אני דווקא ראיתי אותה משחקת מצוין 60 דקות נגד מקסיקו (ונבלמת בבונקר מפואר) ותשעים דקות מסחררות נגד שבדיה, בהן היא הייתה צריכה להוביל כבר 1:7 לפני השער הדרמטי של טוני קרוס בדקה ה-95.

זה לא קרה כי היו לה קצת בעיות, קורטוב חוסר מזל, ויריבה עם עודף מזל וזיעה. ואז בא יום שחור מול דרום קוריאה - והפגיונות נשלפו. פתאום כולם מצביעים על השחיקה בסגל. על ההיעדרות הקריטית של לירוי סאנה. על נפילה ביכולתו של יוגי לב. עידן ויניצקי כתב מעל דפים אלו על יוגי לב שנרדם בשמירה ועל תסמונת MONDAY MORNING QUARTERBACK - הקוורטרבק של יום שני בבוקר - שבא עם כל המסקנות והתובנות רק אחרי הכישלון.

ובכן, עידן, אתה הקוורטרבק של יום שני. אנחנו הקוורטרבקים של יום שני. אנחנו התקשורת בישראל (לא רק) שלא מבחינה אלא בין שחור ללבן. שלא רואה שביב אור מעבר לאף הפסד, הדחה, שגיאה. אנחנו שמתעלמים מכך שהמשחק הפנטסטי הזה כל כך מקרי לפעמים. שברזיל עלתה על בלגיה שבעת מונים, והחטיאה, ונתקלה בשוער בזון מטורף, ונוצחה ועפה כמו שהייתה יכולה לנצח ולהדיח - אבל עם שריקת הסיום הפכה לחוכא ואיטלולא של ניהול כושל, חוסר מנהיגות וסגל לא מספיק טוב. ובלגיה? ניצחון טקטי אדיר של רוברטו מרטינס, שנבחרתו (הנהדרת) פתחה עם פיק ברכיים של 20 דקות ואז יישמה את כל מה שעבדו עליו באימונים: שער עצמי של פרננדיניו.

כך זה היה גם עם ארגנטינה שאיש לא טרח להדגיש כמה טוב היא שיחקה נגד איסלנד (1:1) והחמיצה פנדל. ועם פורטוגל האנמית שניצחה 0:1 את מרוקו למרות שניגנה כינור שני מול נבחרת טובה וראויה ממנה. ועם קיליאן אמבפה, שאחרי שלב בתים די עלוב תפס רגעים אדירים מול ארגנטינה ומיד הושווה לפלה, מראדונה, קרויף ומונה ליזה, רק כדי לחזור ולהיות בינוני ומטה ברבע הגמר. ועם רוסיה האיומה והמשמימה שכל מגבלותיה נסלחו לה ואף הועלו על נס, כי ספרד פישלה ויש להעלותה על מוקד. ועוד ועוד ועוד, ולא רק במונדיאל.

כי ככה אנחנו, מלכי הבדיעבד. עבדי התוצאה וסימון המטרה סביב החץ. איש מאיתנו לא נקב בשמות ארבע הנבחרות הנמצאות כרגע בישורת 2018 האחרונה. אבל היו סמוכים ובטוחים שבראשון בלילה, עם הכתרת אלופת העולם החדשה, ייצאו שוב כל הבדיעבדניקים מהחורים ויסבירו מדוע היה ברור שהדרך לכתר של אנגליה/קרואטיה/בלגיה/צרפת הייתה סלולה. אל תאמינו להם.