ממסי ועד הסופר קלאסיקו: המיליונר נוחת בארגנטינה

אדם שפוי היה מסביר לויקטור, ברון הסמים השיכור והנחמד מארגנטינה, ששלוש שעות, בשכרות מוחלטת ורגע אחרי משחק של טוטנהאם וריאל מדריד באלופות, זה מעט מדי זמן בשביל לארוז ולעזוב את לונדון. מה גם שבכלל לא מיציתי אותה, אפילו לילה לא העברתי בה. אבל אני לא אדם שפוי, ואני מחבב את ויקטור, והדיבורים הבלתי פוסקים לאורך הערב על הסופר קלאסיקו בבואנוס איירס עשו לי צמרמורות. אני חייב להיות שם. אז באותו הלילה ארזתי במהירות המתאימה לפושע נמלט ועליתי על טיסה עם חברי החדש, לבואנוס איירס.

• לאחר אקזיט של מיליונים, אסף עוזב הכל ומגשים את הפנטזיה - לחצו לפרק ראשון בסדרה
• אסף נוחת במינכן ונקלע לצרות ביציע הלא נכון - לחצו כאן לפרק השני בסדרה
• הבחורה למענה עלה על טיסה ללונדון והפגישה עם הארי קיין - לחצו כאן לפרק השלישי בסדרה

כשהשתחררתי מהצבא, היו לי לא מעט לבטים בכל הנוגע ליעד "הטיול הגדול" שלי. דרום אמריקה הייתה חלום רטוב, אבל הודו ישבה לי טוב יותר בכיס, כך שלהתעורר בפלארמו וייחו שבבירת ארגנטינה, בווילה העתיקה של ויקטור, היה כמעט כמו להגשים חלום ילדות. אני יוצא מהחדר המפואר שלי, ובחצר, ויקטור כבר נמצא בעיצומה של פגישה או ישיבה עם הרבה אנשים, ולכולם אקדחים. מראה שנראה היה כאילו נשלף מדרמת פשע מחוספסת, אני בוהה מרחוק מבולבל ולא בטוח האם זה יותר מרתיע או מגניב אותי. כשהאנשים החמושים התפזרו, הצטרפתי לויקטור שהציע לי לשתות איתו "מאטה", מעין תערובת צמחים בעלת טעם דוחה במיוחד. בהתחלה חשבתי שזה סוג של סם דרום אמריקאי, שעושה סטלה או מצב רוח כלשהו, אבל לא, מדובר בסתם תה שבאמת סתם דוחה ואין סיבה לגיטימית שהם ישתו אותו.

מאוחר יותר, מציע ויקטור שאתלווה אליו לפאב האהוב עליו. ברחוב ובבר כולם מכירים אותו, הוא לבוש מכופתרת קצרה ומכנסי חאקי מכוערים והעוברים ושבים נותנים לו כבוד המתאים לנשיא המדינה לכל הפחות. כל אדם הנתקל בו מנשק אותו אבל רק בצד אחד, וכולם קוראים לו "פא" (בהתחלה חשבתי שזה הכינוי שלו, מאוחר יותר הבנתי שזה פשוט "אבאל'ה" בתרגום חופשי). ויקטור מזמין בשבילי "קילמס" ומסביר בגאווה שזו הבירה הלאומית, כשהוא שואל לדעתי, אני מהנהן בהתלהבות שמרצה אותו. אבל בתכלס, הטעם שלה כל כך תפל, כאילו מישהו ערבב גולדסטאר והייניקן, בתוספת נדיבה של מים.

ויקטור מספר לכולם על הסיבה בגללה הגעתי לארגנטינה, מכריז שיראה לי "כדורגל אמיתי" ובאופן טבעי, פורחת בבר שיחה קולנית וקולחת על מצב הנבחרת הלאומית, על האכזבה והכעס על מסי - שלא מספק את הסחורה, על המצוקה הכלכלית בליגה הארגנטינאית וכמובן, מי תקטוף את האליפות העונה. אחד מכריז שזאת שוב תהיה בוקה ג'וניורס, שאי אפשר לקחת את זה ממנה, ומנגד מבטל אותו בחור צעיר וכריזמטי, שהעיניים שלו מבריקות כשהוא מסביר לכולנו בלהט למה זאת השנה של סן לורנסו, ואיך מחר, היא הולכת לקרוע את באנפילד. "רוצה לראות כדורגל אמיתי?" הוא פונה אליי, "בוא איתי למשחק!".

בוידיאו: הכניסה ליציע של סן לורנסו - צפו בטירוף

הבחור הצעיר, שהציג את עצמו כדייגו, אסף אותי מהבית של ויקטור, שסירב בנימוס להצטרף לחגיגה. אני מתיישב בסובארו המתפרקת שלו לצד שני נערים צנומים ששמחו לראות אותי כאילו היינו חברי ילדות שלא התראו שנים. ההתרגשות גואה בי ובזמן הנסיעה, מסביר לי דייגו שהסטאדיו פדרו בדגאין, או ה"נואבו גסומטרו", נמצא בשכונת ניואבה פומפיה, שכונת עוני קשה, ולכן כדאי להנמיך פרופיל עד הכניסה לאצטדיון. את הרכב חנינו רחוק והתחלנו ללכת בעקבות שירת האוהדים והמוזיקה הקצבית שנשמעו מקילומטרים. בכניסה לאצטדיון התאסף המון גדוש של אוהדים, קופצים, נרגשים ושרים בקולי קולות שירים קליטים ומדבקים, שספק אם יצאו לי מהראש בקרוב, אשכרה מוזיקה, לא קבוצת גברים שצורחת קללות בקצב - מוזיקה אמיתית - כלי הקשה, נשיפה וכל הבא ליד, בקרנבל מוזיקלי ועוצמתי שסוחף אותי איתם גם בלי לדעת את המילים.

אחרי כמה בקבוקי קילמס ובידוק ביטחוני, כבר נדחפנו ליציע. שמעתי לא פעם על קהל האוהדים האלים שבארגנטינה, אבל כשאני מביט סביבי, אני מופתע לגלות גברים, לצד נשים, לצד ילדים מכל גיל, וכולם קופצים ומשתגעים באקסטזה מדבקת, כאילו מדובר במשחק המכריע של העונה. "אנחנו בתוך האולטראס?!" שאלתי את דייגו, המום לחלוטין מהאווירה המחשמלת. דייגו צחק, טפח על שכמי, החליף כמה מילים בספרדית מתגלגלת עם חבריו וענה לי משועשע "פה בארגנטינה, כולם אולטראס". כמה שהוא צודק.

בוידיאו: זריקת אדרנלין - צפו באקסטזה של אוהדי סן לורנסו

הכדורגל הארגנטינאי היה אמוציונלי ומרתק, ולא כי הם משחקים טוב מבאיירן או ריאל, האווירה פשוט סוחפת. הקהל משתגע, לא מפסיק לשיר ונדמה שלשם כך הגיע. השחקנים כאילו מופיעים רק בשבילם, מנשקים את הסמל, מחויבים למעמד. הקשר בין הקהל לשחקנים היה פשוט מעורר קנאה. סן לורנסו שיחקה מדהים ולמרות ששלטה לאורך כל המשחק, לא הצליחה למצוא את הרשת אפילו פעם אחת, גם כשבלאנדי, אותו חלוץ שלבש בעברו את מדי בוקה ג'וניורס, קיבל פנדל מתנה, לורנסו נשארה מחוסרת שערים. המשחק נגמר ב-0:1 לבאנפילד, ואת הדרך החוצה מהאצטדיון עשו דייגו וחבריו בשצף קללות עסיסיות.

ויקטור כבר חיכה לנו בפאב, שיכור, משועשע ועל פניו חיוך שכולו שמחה לאיד. הוא הזמין לי פרנה ברנקה, מין ליקר עשבים שחור וצמיגי שמזכיר קצת ייגר, מעורבב בקולה והניח בהפגנתיות זוג כרטיסים עליהם הודפס באותיות גדולות – RIVER vs BOCA. "היום, זאת הייתה רק ההכנה. מחר, תקבל את הקהל הארגנטינאי במלוא תפארתו."

הפרק הבא יפורסם ביום שני, ה-23/04