חי את החלום: המיליונר מסתבך באליאנץ ארנה
אחרי שעשה אקזיט של מיליונים, איבד עניין בחיי היום יום והחליט לצאת למסע כדורגל עולמי, מגיע אסף (שם בדוי) למינכן ונקלע לצרות ביציע הלא נכון. פרק שני במסע
בוידיאו: תקציר ה-0:3 של באיירן על סלטיק, בשלב הבתים של ליגת האלופות
11:15, אני יושב בטרקלין ה-VIP העלוב בבן גוריון ומאחר לטיסה שלי למינכן, בכוונה. זה מצחיק אותי, הלחץ של הדיילות, והשם שלי שמהדהד בשדה כולו. והרי הם לא ימריאו בלעדי, הם לא רוצים להסתבך עם לקוח פרימיום במעמד זהב של הנוסע המתמיד. הם ישלחו את השב"כ לחפש אותי לפני שהם ימריאו בלעדי. קולו של גלעד עדין, עיתונאי החדשות, מתנגן ברקע, ואני מתגעגע לקולו הישן והמוכר של גיל חובב, שכבר לא. אני מחליט שמשכתי אותם מספיק ואני הולך לכיוון השער. הדיילת מלווה אותי פנימה בפרצוף חמוץ, אני יודע מה היא חושבת ואיך היא עצבנית שהיום שלה מתעכב רק בגללי. זה משעשע אותי.
"נוסעים נכבדים כאן הקברניט המוצלח שלכם שהגשים את החלום של כולכם ובעיקר של אימא שלו והוא באמת טייס. הגענו למינכן, תיהנו בשארית חייכם הזוטרים" (הוא לא באמת אמר את זה, אבל אני שונא טייסים, אז דמיינו שכן), אני כמעט מתבאס שאני צריך לעזוב את הספה שלי במחלקה הראשונה, אבל שמח שהגענו, הפרצופים של הדיילת החמוצה די מאסו עלי. אני עולה על המונית הראשונה שאני רואה ומבקש שייקח אותי למלון היוקרתי ביותר במינכן.
האמת, שביליתי בעיר עשרות פעמים, ואני כבר יודע שהמלון היקר ביותר הוא "מנדרין אוריינטל", ובכל זאת, תמיד מסקרן אותי לגלות לאן יוביל אותי הנהג. הוא אכן מביא אותי למנדרין. בקבלה, כשאני מזמין חדר, נופלת עלי ההבנה שאני לבד. מעניין אם הפקידה חושבת שאני מוזר, או אולי שבאתי לעשות עסקים. שמישהו יספר לה שאני סתם דביל שהחליט שהוא נוסע לראות כדורגל, כי שום דבר אחר כבר לא מרגש אותו.
אני מתקשר לחבר, איציק שמו, הכרנו במ"כים בצבא וכשאני חתכתי להודו, הוא נסע לעבוד באבטחה במינכן, התחתן עם איזה גרמניה ומאז קורא לעצמו אייזיק. אחרי כל ה-"איך התגעגעתי יא אח" כששנינו יודעים שאני מבקר במינכן על בסיס קבוע ומתקשר רק כשאני צריך משהו, אני שואל אותו איזה משחק יש היום. "אחי אתה לא מחובר, יש באיירן-סלטיק עוד 5 שעות", אני מתיישר בכיסא לא מאמין כמה מזל טוב יש לי "מטורף! תארגן לנו איזה מושב פרימיום ביציע הכבוד" – "איזה מושב פרימיום אחי? הכל סולד אווט מזמן, זה משחק אלופות ובכלל אוקטוברפסט עכשיו, העיר מפוצצת תיירים". אני שותק ושוקע שוב אל הכיסא "אבל אעשה מאמץ" הוא מוסיף, "בודק וחוזר אליך".
"שומע? מצאתי כרטיסים" אומר איציק באדישות, "יש אלוהים!" אני צורח לו בטלפון, "אבל זה לא פרימיום" – "שיהיה" אני עונה ביובש, "וזה ביציע של האורחת" הוא מוסיף. "ביציע של סלטיק אחי?!" –"כן". האינסטינקט הראשוני שלי הוא לוותר, או לנתק לו את הטלפון בפרצוף. מה הקשר שלי לסלטיק?! אני שונא ירוק. אבל מזכיר לעצמי למה הגעתי למינכן, נושם עמוק ומסכים "יאללה ניפגש בבר האוהדים עוד שעה".
הבר רועש וגדוש אוהדים, רובם גרמנים וחלקם תיירים, צווחים ושרים בקולי קולות ואנחנו איתם. אני שובר את השיניים בניסיון לשיר את "Europapokalsieger", בזמן שאיציק המרוקאי הופך לאייזיק הגרמני ושר בקלילות מעוררת קנאה. אנחנו שיכורים לחלוטין וצריך להיכנס לאצטדיון. רגע לפני שאנחנו ניגשים לשער, איציק מעיר את תשומת לבי למעיל הלבנדובסקי החתום שלי שלבשתי בפזיזותי, ומזכיר לי שאם אני רוצה לצאת מהיציע חי - אני לא יכול להיכנס ככה. השעה מאוחרת מדי לחזור למלון, ואין לי איפה לשים אותו. בלית ברירה אנחנו מבקשים שקית זבל ריקה מאחד מדוכני הנקניקיות שברחבה ואני שם את המעיל האהוב עלי, החתום על ידי הכוכב, בשקית אשפה ולוקח אותה ביד.
בכניסה ליציע איש האבטחה מציץ אל שקית הזבל שלי, הוא מרים את עיניו במבט מזועזע "אתה הולך לעשות בלאגן?" הוא שואל באנגלית קלוקלת "זה של חבר" אני עונה בחיוך מתנצל "תיירים... בהצלחה", הוא מגחך ומניד את ראשו מצד לצד. אנחנו מוצאים את מקומנו, במרכז העניינים והתצפית מעולה, מת על האליאנץ. אני מסתכל סביב לנוף הירוק, חבורות סקוטים שיכורים וצוהלים מכל עבר, קורעים את הגרון באנגלית עם מבטא חייזרי וקופצים מחובקים. סקוטי אחד מניח על איציק את היד והם מתחילים לקפוץ יחד, איציק מניח עלי את היד ואני מרגיש שזו בגידה ומתיישב במקום.
צפו באוהדי סלטיק באליאנץ ארנה:
שריקת פתיחה, וטייגו מכניס בנבדל, הקהל הירוק צועק ומקלל, ואני חושב שזה משעשע שאני דובר אנגלית שוטפת, אבל לא מצליח לזהות אפילו מילה אחת ממה שהחייזרים הירוקים צועקים שם. באיירן נראית טוב על הדשא ומולר מכניס את הראשון, אני קופץ באוויר ומחבק את איציק שמחזיר אותי לקרקע כי כמה סקוטים שעומדים לידנו בוהים בי במבט ספק מבולבל, ספק עומדים לקרוע אותי לגזרים. "אין לו מושג בכדורגל" מסביר להם איציק באנגלית רהוטה והם מסתובבים חזרה.
האדומים שלי ממשיכים לשלוט במשחק וקימיש מכניס את השני, אני ואיציק מחליפים מבטים ואני מחייך לעצמי. קצת אחרי זה רובן נותן קרן לפנים ומאטס הומלס מוצא את השער. אני לא מתאפק, וגם איציק לא עומד בזה, אנחנו קופצים מאושר, מחובקים וצועקים. בבת אחת כל היציע מביט בנו ונראה שהפכנו להופעה המרכזית. קללות באנגלית חייזרית עד שאיציק חוטף את האגרוף הראשון לפרצוף מסקוטי מגודל שעומד לידו. איציק המרוקאי מבת ים עושה קאמבק ומחזיר לו בבעיטה. אני כבר לא מצליח להבין מי שיכור יותר, הסקוטי המגודל, איציק העצבני, או אני שעומד ומתפקע מצחוק מהצד.
אני מתעשת ומבין את חומרת המצב כשחבר ירוק ומגודל אחר מצטרף לבלגאן, אני שולף משם את איציק שמקלל כל הדרך "מה אתה עושה?! תוך שניה אני מפרק שם את כולם!" אני מושך אותו ביד כמו אימא כועסת ואנחנו רצים דרך הקהל לכיוון היציאה. "הוא עומד להקיא" אני צועק ואנשים מפנים לנו את הדרך. ביציאה מהיציע עומד איש האבטחה ממקודם, "בגלל המעיל אה?" הוא מתגלגל מצחוק. שיט. מעיל הלבנדובסקי שלי.
אנחנו יוצאים מהאצטדיון חזרה אל בר האוהדים, "לפחות נראה את סוף המשחק מבחוץ" איציק אומר בזמן שאני מקלל ומספיד את המעיל האהוב עלי. בירה, ועוד אחד, ועוד לא זוכר כמה ואנחנו כבר שיכורים לגמרי, איציק מתלונן על הפנס המכוער שלו בעין ואנחנו מריצים את מהלך הערב שעבר עלינו מההתחלה, נקרעים מצחוק. אני חוזר למלון ונשכב על הגב, מאושר וחי. מה היעד הבא?
הפרק הבא יפורסם ב-06/04