להרוג אותה ברכות: סימני אזהרה מירושלים

אין לי ספק שאכזבה גדולה, מעורבת בדאגה, שררו בסיום ההפסד של הפועל ירושלים אמש בליטא. אכזבה של הבעלים, ההנהלה, הצוות המקצועי, השחקנים והאוהדים, כל אחד מסיבותיו הוא, אך השורה התחתונה היא שקיימת הרגשה אצל כולם שמשהו לא טוב קורה מעל ומתחת לפני השטח.

אם הייתה איזושהי תקווה שהמחצית השנייה המשופרת בנהריה תביא איתה בשורה או תבשר על דרך חדשה של קבוצה שמתחברת, וצוברת ביטחון, 20 הדקות האחרונות הציגו את המציאות בצורה בהירה וכואבת: להפועל ירושלים יש בעיות רבות ומגוונות ואני לא מקנא בפוטיס קציקאריס, אשר בטוח יודע וחש את המצב הלא פשוט של קבוצתו.

אחרי מחצית ראשונה סבירה, בסיומה ירדה ירושלים ביתרון 40:42, היה נראה שעם התאמות נכונות תצא האלופה הישראלית מחייכת מהמשחק מול היריבה הליטאית, אך מחצית שנייה רעה מאד שלחה את האלופה הביתה עם הרבה כאבי ראש.

הישראלים
נפתח בנקודה הכואבת לי מכולן: ירושלים מחזיקה באמתחתה את הישראלים האיכותיים, המגוונים, והטובים בארץ. צירופו של ריצ'ארד האוול בעונה שעברה היה מהלך מבריק של ההנהלה, אשר גרפה את הדיבידנד בדמותה של צלחת האליפות. העונה הוחתם יוגב אוחיון, הרכז הבכיר בארץ, נכס לכל קבוצה. לליאור אליהו ויותם הלפרין אמנם יש חסרונות, אבל הם עדיין כוח משמעותי בליגה המקומית, וכמובן בר טימור הגארד הנהדר שבכל קבוצה אחרת היה סופר דומיננטי.

עם כל זאת, החליט המאמן היווני, במשחק הראשון באירופה, לפתוח עם חמישיית זרים, והמשיך את המגמה של קודמו בהבעת אי האמון בישראלים. שימו לב לתפוקה של ארבעת שחקני נבחרת ישראל אמש (אוחיון היה פצוע): אליהו שיחק שמונה דקות ותרם שתי נקודות, הלפרין לא קלע נקודה ב-14 דקות, בר טימור בילה על הפרקט דקות בודדות כשהמשחק עדיין היה חי, נראה חסר ביטחון וקלע שלוש נקודות עד לסיומו.

גם ריצ'ארד האוול (אשר אמנם "גירד" 15 נקודות כאשר המשחק כבר היה גמור) נראה בלי אנרגיות והראה לכולם שאינו אוהב את העובדה שכבר משחק שני שהוא עולה מהספסל. כולי תקווה שלא תהיה זו עוד שנה שבה הישראלים הנהדרים של ירושלים יהוו תפאורה לזרים באירופה וישחקו בליגה המקומית בחסות החוק הרוסי.

רכות הגנתית
אני לא יודע מי אחראי על בניית הסגל בירושלים, אבל ברור לי שמי שמקבל את ההחלטות אוהב כדורסל התקפי. הכישרון ההתקפי של האלופה הוא בלתי נגמר, ומגוון ההרכבים שקציקאריס וצוותו יכולים להעמיד הוא עצום, אבל כאשר אנחנו בוחנים את הצד ההגנתי שלה אנו מתפעלים מרביעיית הגארדים האגרסיביים: ג'רלס, דייסון, אוחיון וטימור, אך פה זה בערך נגמר.

הלפרין מתבסס על ניסיון וחוכמה, אבל הרגליים כבר לא זזות מהר מספיק. פרפרוגלו שומר סביר במקרה הטוב, אך כשמגיעים לגבוהים המצב נראה ממש מדאיג. אני לא מקנא במאמן היווני, אשר צריך למצוא פתרונות הגנתיים לפיק אנד רול, ללואו פוסט, לגבוהי היריבות שקולעים מבחוץ ללא הפרעה, ולבעיית ריבאונד ההגנה.

ליאור אליהו ואוסטין דיי נותנים עמדה 4 התקפית מגוונת וקטלנית, אך שניהם לא מצטיינים בשום אספקט הגנתי. האוול ואלן אומיץ' הם שני גבוהים לא אתלטים, לא הגנתיים, אשר משאירים את הצבע הירושלמי חשוף לחדירות ולריבאונד התקפה קל ומתסכל של היריבות. נוסיף לכך את בעיית העבירות של האוול, אותה אני מכיר מקרוב.

יכול להיות שהצוות המקצועי יילך בעתיד לכיוון של אזוריות חכמות, אשר יטשטשו את החיסרון ההגנתי של ירושלים בגזרת הגבוהים. אתמול, חגג הגבוה הליטאי בן ה-38 קשישטוף לאברינוביץ' הנהדר שסיים עם 20 נקודות, 10 ריבאונדים, ומדד 27, והראה רפרטואר נהדר של תנועות גב לסל, וקליעות לשלוש.

געגועיי לאמארה
אומרים שהאויב של הטוב הוא הטוב ביותר. אני לא יודע אם ההחלטה שלא להמשיך בירושלים הייתה של סטודמאייר או של הקבוצה, אבל בראיונות איתו הביע אמארה את אכזבתו שלא המשיך. מה שאני כן יודע (כאחד שאימן מולו בעונה שעברה וראה מקרוב את התנהלותו) הוא שאמארה היה מקצוען, קבוצתי, עם שפת גוף נהדרת, דבר שהוא כמעט בלתי נתפס לשחקן עם רזומה כמו שלו שמגיע לרמות האלה באירופה.

מבחינה מקצועית, אמארה אמנם התקשה התקפית בלא מעט משחקים, אך הגנתית הוא נתן מטרייה אווירית, ריבאונד הגנה והתקפה, קשיחות והגנת פיק אנד רול טובה, אלמנטים שאינם קיימים השנה בבירה. כשאני צופה במחליפו אומיץ', אשר מתקשה לסיים בצבע (1 מ-6 ל-2 נקודות אתמול), לא הגנתי, לא חוסם זריקות ורץ את המגרש לאט.

אני בטוח שבלב כל אוהד ירושלמי עולה געגוע לסנטר החביב מעבר לים. אוסיף ואומר שאומיץ', בניגוד לרוב שחקני ירושלים, מביא איתו המון רצון ואנרגיות, ועדיין מוקדם לשפוט את מי שבאמתחתו תואר אירופאי מהעונה שעברה.

נקודות מפתח מהמשחק
*ירושלים פתחה ברכות הגנתית וספגו 15 נקודות ב-5 הדקות הראשונות.
*לאברינוביץ' קלע 3 שלשות במחצית הראשונה מפיק אנד פופ, דבר שיכול היה להיפתר בחילופים.
*המאמן הלטבי של הליטאים ניצח במשחק ברבע השלישי, כשעלה בפעם הראשונה עם שני הגארדים האמריקאים (טאלטון ו-וויליאמס) יחד. הרכב זה, עם שני הגארדים היוצרים, גרם בעיות רבות לירושלים והוביל את הליטאים לרבע נהדר שבו ניצחו 14:29.
*בתחילת הרבע הרביעי השאיר קציקאריס את ג'רלס ודיי על הספסל והעלה את אליהו, הלפרין וטימור הקרים יחד, והליטאים גמרו את המשחק.
*דייסון היה באחד ממשחקיו החלשים מאז שהגיע לקבוצה: הוא סיים 28 דקות ללא נקודות. הוא שחקן נהדר במגרש הפתוח, אך במשחק עומד הוא הרבה פחות אפקטיבי.
*ירושלים לא הצליחה לרוץ, והשיגה רק שש נקודות בהתקפות מתפרצות, דבר אשר נבע ממיעוט עצירות הגנתיות, ולמרות יום נהדר מחוץ לקשת (10 מ-20) ירושלים נעצרה על 74 נקודות.

נקודות אור
למרות ההפסד הכואב וההדחה מגביע ווינר, לא הכל שחור: ירושלים הרכיבה סגל מהמוכשרים שנראו כאן, ואם יצליחו להסתיר את החסרונות ההגנתיים בהרכבים מסויימים, לגרום למשחק ריצה בו מצטיינים: דייסון, ג'רלס, טימור, אוחיון, אליהו והאוול, ולייצר מחוייבות אצל כולם, העתיד ייצבע בצבעים וורודים ככל שתתקדם העונה.

שאלת השאלות: אנרגיות טובות או שליליות?
בתור אחד שמאוד מאמין באנרגיות חיוביות, שפת גוף טובה וויתור על האגו למען הקבוצה, לעניות דעתי זוהי נקודת המפתח בקבוצה העמוקה (מדי?) ומרובת הכישרון והאגו מעיר הבירה. האם יצליח קציקאריס לגייס את שחקניו למען המטרה, לגרום להם לוותר על האגו, לדעת לעלות מהספסל ולרדת מהמגרש בשפת גוף טובה?

לדעת שכמו בכל קבוצה גדולה, בכל ערב מישהו אחר ינצוץ, וקיימות רק 200 דקות אשר אמורות להתחלק בין שלל שחקני האלופה. עד עכשיו, ואנו רק בתחילת הדרך, האנרגיות נראות לא טובות. נראה קל? זהו הקושי הגדול ביותר אשר ייתקל בו המאמן היווני העונה.