בעל הבית השתגע

אומרים שיום כיפור אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, אלא בין אדם למקום. זה נכון, ועדיין, אם יש סליחה בענף הכדורגל שצריכה להיאמר בקול רם ביום כיפור הנוכחי, היא של בעלי הקבוצות מהמאמנים. בטח כשההתנהלות של חלקם מול האנשים על הקווים, פוגעת בסופו של דבר גם במקום אותו הם מנהלים ובענף אותו אנחנו חיים – הכדורגל הישראלי.

שנות ה-80 היו מלאות בתמימות ובחלומות. ההייטק עדיין היה מדע בדיוני, אקזיט היתה מילה ששימשה פתחי יציאה באולמות, ולהתעשר יכולת רק אם נולדת לאדם הנכון. זו אולי הסיבה שבאותן ימים אנשים שלחו טפסי טוטו בלי הכרה.

במועצת ההימורים מכרו לאנשים את החלום והם קנו אותו. אז היית צריך לנחש רק 13 כדי לזכות בכל הקופה ולאנשים זה היה נראה אפשרי. וכך, מדי יום חמישי בערב, מאות אלפי ישראלים היו צובאים על תחנות הטוטו ושולחים כפולים ומשלושים מתוך אמונה אמתית שהמזל יבוא לבקר אותם ויהפוך אותם לעשירים.

גם אנחנו הילדים נהגנו לפנטז, אבל לנו היו חלומות אחרים. אותנו לא עניין להיות ג'י.אר מדאלס או לחיות כמו אלקסיס משושלת. אותנו לא עניין לחיות כמו מלכים. ההפך, היינו מוכנים לבזבז את כל כספי הזכייה על האהבה הגדולה שלנו ולחיות כמו עניים, העיקר שהיא תפרח ותשגשג. כן, אנחנו רצינו לקנות קבוצת כדורגל. ליתר דיוק את קבוצת הכדורגל שאהדנו.

אני למשל, חלמתי לקנות את בית"ר ירושלים, נדב סרני את מכבי חיפה ודני עזרן את הפועל ירושלים. אני מניח שלא היינו היחידים. כמעט כל ילד שאהב כדורגל חלם באיזשהו שלב לקנות את המועדון שהעריץ ולהשקיע בו את כל הכסף, בלי לקבל כלום בחזרה. קוראים לזה אהבה ללא תנאים. ואם תרצו, פנטזיות של ילדים.

באותן שנים המועדונים נשלטו על ידי המרכזים ואנחנו חיכינו בנרות שמישהו פרטי יפתח את הארנק וירכוש את המועדון. בעל בית עמיד היה חלומו הרטוב של כל אוהד, ובגלל שלא היו כאלה בנמצא, רצינו אנחנו לעשות את הצעד. היה לנו הכל: רצון, מוטיבציה ואפילו תכניות מפורטת. ידענו איזה שחקנים אנחנו רוצים לרכוש ואת מי לשים על הקווים. רק כסף היה חסר.

השנים חלפו, אנחנו גדלנו ולצערנו לא זכינו בטוטו. בינתיים נכנסו לענף כמה יחידי סגולה שהצליחו לממש את הפנטזיה. קיבלנו אותם בברכה. כמעט כל אחד שנפנף במזומנים הפך בין לילה לאליל האוהדים. חיבקנו אותם בחום מהסיבה הפשוטה - האמנו שהם באו מאהבה.

מאותה אהבה טהורה שהיתה לנו כששלחנו טוטו בבית של פיסטוק במעלה אדומים. ההתחלה היתה מבורכת, התקציבים גדלו, הכדורגל השתפר והקהל דחף, אלא שלאט לאט הכסף הגדול והמעמד טשטשו לבעלי הבית את הגבולות. הם שכחו שלהיות בעל קבוצה זה גם לדעת לתת מבלי לקבל תמורה. זה להיות קודם כל פילנטרופ. זה להשקיע בעיר בה אתה חי לטובת הקהילה. הם שכחו שלהיות בעל בית זה לבטל את האגו. הם שכחו שעל מנת להצליח צריך להאציל סמכויות ולתת גב לאנשים שאתה מינית, כי אתה מאמין בהם.

כן, זה הכסף שלהם, הם בעלי המאה ויש להם את הזכות להיות גם בעלי הדעה, אחרי הכל הם קנו אותה בהרבה כסף, אבל, וזה אבל גדול, הכסף הזה לא נותן להם את הזכות להתנהג בביטול כלפי אלה שקיבלו את המושכות במטרה להצעיד את הקבוצה להצלחות. ההפך. הכסף שהם משקיעים והמעמד לו הם זוכים, רק מביאים איתם יותר ויותר אחריות כלפי המועדון. לבטל את המאמן שלך, זה בדיוק ההפך. זה לבטל את המועדון שלך.

רבות דובר על מעמד המאמן. אם בשנות ה-70 וה-80 מעמדו היה של כל יכול, בשנות ה-90, עם כניסת הכסף הגדול, המאמן כבר היה שייך למעמד הביניים. וזה הלך והדרדר. בתחילת המילניום האיש על הקווים כבר היה שייך למעמד הפועלים. והיום, כשבעלי הבית כל כך דומיננטיים, כמעט ואין למאמן מעמד בכלל. במועדונים מסוימים הוא משמש כבובה, באחרים כשק חבטות ובכולם כמנה הפופולרית ביותר בשרשרת המזון.

מאמנים מתחלפים פה בקצב מסחרר. הפסד או שניים ו'יאללה, בוא נפטר'. מעטים הם בעלי הבית בארץ שיודעים לכבד את המאמן ולשמור על מעמדו. ההפך, הבעלים בארץ רוצים להגביה ולנגוח לשער בעת ובעונה אחת. הם רוצים לקבוע את ההרכב, מה תהיה התוצאה ומה יהיה מזג האוויר. הם רק לא מבינים שבעצם כך הם כורתים את הענף אותו הם מנהלים.

זה אולי נשמע לכם דבר שולי, אך הנזק שזה גורם לכדורגל שלנו בכלל ולקבוצות שאנחנו אוהדים בפרט, הוא עצום. קבוצה בלי מאמן חזק היא קבוצה בלי היררכיה, בלי שקט, בלי דרך, בלי עתיד. רק מועדון עם מאמן חזק יכול לשמור על שקט תעשייתי ולהצליח לאורך זמן. רק מועדון עם אוטוריטה על הקווים לאורך שנים יכול להנחיל את הפילוסופיה של הבעלים. אז כן, כדורגל זה גם עסק, אבל לפני הכל זו תרומה. תרומה לכל אותם ילדים שחולמים יום אחד לרכוש את הקבוצה שהם אוהבים.