יציאת אירופה

מיד כאשר נכנסתי לרכבת הבחנתי בה. אי אפשר היה שלא. היא היתה מאוד בלונדינית ומאוד יפה, עם תווי פנים אציליות משהו ועיניים מהסוג הנוגה. למרות כל אלה, מה שצד במיוחד את עיני היה דווקא הספר בו קראה. זו היתה שעת בין ערביים.

המשחק בין גרמניה לצ׳כוסלובקיה באצטדיון סן סירו עמד להתחיל בשמונה. לא היתה לי בעיה של זמן. אני צריך להחליף רכבת תחתית במילאנו רק פעם אחת, ואז זה רבע שעה למגרש. אם תשרה עלי המוזה, אולי אפילו אספיק לכתוב לעיתון שלי טור על ההפסד הכואב של הולנד אמש. ממילא הטקסט כבר מתנגן לי בראש כל היום.

אבל בינתיים קיבלתי השראה אחרת. היא ישבה בספסל מולי וקראה את ״אקסודוס״ בשפה זרה. הבחנתי בעטיפת הספר על ירכיה וניסיתי, מאוד בזהירות, להתקרב ולוודא שאכן מדובר ברומן הקלאסי על ההפלגה של אניית  המעפילים מאירופה לישראל. אסור היה לי ליטול את הסיכון שתזוזת ראשי קדימה תצטייר כסקרנות או חוצפה שוביניסטית.

היא הרימה לרגע את עיניה מהדף ופגשה במבטי, אבל רק להרף עין. מיד שקעה שוב בספר, ואני אימצתי את אישוניי בניסיון לזהות ממקום מושבי את שפתו. ראיתי מיד שלא מדובר באנגלית. איטלקית כמובן, הרהרתי ביני לבין עצמי, בוחר באופציה הקלה והטבעית. אבל משהו במילה או שתיים שעמלתי לפענח לא דמה לאיטלקית. בעצם, נזפתי בעצמי, זה לא ממש חשוב. בחורה צעירה ומצודדת נוסעת ברכבת במילאנו וקוראת ״אקסודוס״ - זה בפני עצמו כבר אדם נשך כלב. אתה עיתונאי, לא?

״סליחה, הספר הזה שאת קוראת הוא אקסודוס?״,  הרהבתי עוז באנגלית והתפללתי שתבין.
- "כן. בטח. אתה מכיר אותו?"
- "בוודאי. הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלי".
- "אתה יהודי?"
- "כן".
- "מהיכן"?
- "ישראל"
- "ישראל?! באמת?! אני לא מאמינה. איזה מזל יש לי. כבר הרבה זמן אני מקווה לפגוש ישראלי-יהודי. חשבתי שזה לא יקרה עד שאסע למדינה שלכם".
- "מדוע זה כל כך חשוב לך?".
- "סליחה, לא הצגתי את עצמי. אני ורוניקה ואני יהודיה. נולדתי בבודפשט ושם חייתי בלי שום זיקה לדת שלי ולמסורת. המשפחה שלי לא ממש התייחסה למורשת שלה. בזמן האחרון זה התחיל להציק לי, אז התחלתי לקרוא. אני ממש לומדת ונהנית. ועכשיו הפגישה איתך...".
- "ומה את עושה במילאנו?"
- "זמרת. היגרתי לאיטליה כדי להגשים את חלום השירה שלי. התחתנתי בנישואין פיקטיביים עם גבר מטורינו. אני חיה לבד, אין לי קשר איתו, אבל בתעודות שם המשפחה שלי כאן הוא לוצ׳יני. מהבית בהונגריה אני מצגר".
ורוניקה היתה נסערת.  עיניה נצצו. היא התקשתה להסתיר את התרגשותה ולעצור את שטף מילותיה.  עשיתי זאת איפוא בעדינות.
- "אני אברי, עיתונאי מישראל. אני כאן על מנת לסקר את טורניר גביע העולם  בכדורגל. למעשה אני בדרך למשחק, כלומר לעבודה. לאן מועדות פנייך?"

הפנים הרכות של ורוניקה נפלו. היא התכסתה בדוק חיוור של עצבות. ״אוי, לא״, אמרה. ״חשבתי שתוכל לבוא איתי. אני יורדת בעוד שתי תחנות. אני זמרת בארים במילאנו, שלוש פעמים בשבוע. אני מופיעה ואז חוזרת ברכבת הלילה המאוחרת לטורינו.

קיוויתי שתוכל לצפות בי. ואני רוצה גם לשאול אותך כל כך הרבה דברים על החיים בישראל ומה זה להיות יהודי במדינת היהודים. חצי שעה איתך זה בטח כמו שלושה ספרים".

היא תלשה את הדף הראשון הריק של אקסודוס ורשמה עליו בחופזה מספר אותיות. ״זה שם המועדון בו אני מופיעה במילאנו. כל שבת, שני וחמישי. פליז פליז פליז, בוא להופעה שלי. באיזה מלון אתה מתאכסן?".

"אלכסנדריה".

ורוניקה קמה וחיבקה אותי ברוך. ״זו פגישה מאלוהים. אני לא מתכוונת לתת לה להסתיים כאן. אני מקווה שאוכל לשיר הערב. אני כל כך נרגשת״.

                                                             ***
מערב גרמניה ניצחה את צ׳כוסלובקיה 1:3 ופייר ליטברסקי באמת נתן הצגה. אבל לא הצלחתי להתפעל. הראש שלי היה במקום אחר. כשחזרתי למלון שלפתי את לוח המשחקים ולשמחתי גיליתי שיום חמישי הקרוב הוא יום חופש לנבחרות.

אין משחקים, ומדור הספורט של יום שישי בארץ קטן ממילא מהרגיל, כך שאוכל לסיים להעביר את החומר המועט מוקדם,  ולשים פעמיי ל״Cara Clara" (קלרה היקרה), המועדון, אשר שמו התנוסס מעל הפתק עליו שמרתי מכל משמר, אבל בדרך לארוחת הבוקר הושיט לי פקיד הקבלה החייכן מעטפה.

״מישהי השאירה זאת כאן עבורך לפני כמה שעות בלבד. ממש עם עלות השחר״, הוא כמעט שר לי בקול המתנגן שהזכיר לי כמה מלודית השפה האיטלקית, וכמה הייתי מכור בילדותי לפסטיבל סן רמו.

ההתרגשות שאחזה בי היתה מוצדקת. ״אברי יקר, אני טיפשה. נתתי לך את שם המועדון ושכחתי לרשום את מספר הטלפון שלי. הנה הוא. אנא השתמש בו. מה שיותר מהר. בבקשה. ורוניקה קצרת הסבלנות".

מילאתי בצייתנות אחרי בקשתה. אבל ל-CARA CLARA לא הצלחתי להגיע. בבוקרו של היום הטיל עלי העורך משימה שגזלה את כל זמני. כאשר שמעתי מעבר לקו את אנחת האכזבה שלה, הבטחתי לה פיצוי: אעשה סוויץ' ואחליף עם עמיתי את המשחק אותו אני אמור לסקר למחרת במילאנו, לזה הנערך באותו ערב בעיר שלה.  

                                                         ****
ברזיל וארגנטינה התמודדו בשמינית הגמר באצטדיון דלה אלפי בטורינו. ורוניקה חיכתה לי בחצי היום בתחנת הרכבת וזינקה עלי כאילו אנחנו זוג אוהבים שהופרד במלחמת העולם השנייה. חיבקתי אותה בעוז, שאפתי במלוא ריאותי את הבושם שהתיזה על עורפה וריחפתי בשחקים, אבל למרות הפצרותיה שמרתי על קור רוח והסברתי לה שאינני יכול להתפנות.

לא היום. אני חייב להקפיד על סדר היום: להניח חפצי במלון, לאסוף את האקרדיטציה (אישורי הכניסה) למשחק במשרד העיתונות בעיר, ואז לנוח קמעה ושעתיים וחצי לפני שריקת הפתיחה לעשות דרכי לאצטדיון.

- "אז תבוא לנוח אצלי".
- "בסדר, אבל תהיה לי רק שעה".

בדרך למלון עוד סיפקתי את סקרנותה באשר לכמה ניואנסים על יהדות במאה ה-20 בישראל ("כן, הכותל הוא קיר אמיתי והפתקאות הנטמנות בו נאספות בכל פעם מחדש"), אבל תוך כדי שיחה הבנתי שאני חייב להוריד אותה מאולימפוס הציפיות אליו הרקיעה. הקריאה באקסודוס היתה עבורה עוד נדבך בתמונת הצבר הישראלי המאצ'ו, הכל יכול, אותה היא ינקה במהלך השנים מסיפורי וסרטי המלחמות והגבורות ("הרגתם את אידי אמין?") שמרחוק נראים לבחורה יהודיה בבודפשט כה מציתי דימיון וסקסיים. זה הלחיץ אותי.

כשנכנסתי למכונית הקטנה והישנה שלה עברה לי בראש המחשבה שהפגישה עם ורוניקה מקהה משהו את עוצמת הדריכות וההתרגשות שלי משמינית גמר המונדיאל הראשונה בחיי, ועוד בין ברזיל לארגנטינה. גורם מלהיב חדש פרץ לי לתמונה וטרף את הקלפים. נזכרתי שחברי הטוב דורון שאל אותי פעם אם הייתי מוותר על צפייה בטלוויזיה בגמר גביע עולמי בעבור ערב של סקס עם סוזן סרנדון, אשת חלומותי דאז. עניתי לו שהשאלה קשה, אבל התשובה פשוטה: גמר מונדיאל אפשר לראות בשידור חוזר.

ורוניקה לא הפסיקה לגעת בי. היא חיכתה לי כשעשיתי צ'ק-אין במלון, ואחר כך המתינה בסבלנות במגרש החנייה של מרכז התקשורת. הנהיגה שלה לא מנעה בעדה מלהעביר את ידה הרכה בשערותי, ולשלוח מדי פעם ליטוף מלא משמעות בדרך היורדת מהירך לברך. כוונותיה היו ברורות ומחמיאות. אבל אני לא הפסקתי להציץ בשעון ולחשב כמה זמן נותר עד שאצטרך לצאת לעבר איצטדיון דלה אלפי.

אפילו על ההצעה שלה לאכול צהריים במסעדה האיטלקית האקזוטית הסמוכה לביתה – ויתרתי. גם לא הייתי רעב. המתח עשה את שלו. ורוניקה התעקשה בכל זאת לפנק אותי עם ברוסקטות תוצרת בית שהיא חיממה בתנור האפייה.

אחר כך שאלה אם אני יודע להפעיל את מכונת הקפה הססגונית שליד הכיור, וביקשה שאכין גם לה אספרסו ארוך שיחכה לה לכשתצא מן המקלחת. היא לא שתתה אותו. מזל שלא המתנתי לה כדי ללגום משלי, אחרת לא הייתי מתפקד. אני מכור לקפה. במיוחד אחרי ארוחה. במיוחד לפני אהבה. "בוא תסבן לי את הגב", היא צעקה מהאמבטיה בעודי מתרכז בקפאין. "זה משפט נדוש. אולי תמצאי משהו יותר מקורי?", עניתי בחיוך. "טוב, בוא תלמד אותי איך מתרחצים בישראל".

                                                          ***
ברזיל היתה הרבה יותר טובה מארגנטינה. זה לא עזר לה. בדקה ה-83 הבקיע קלאודיו קאניג'ה את השער היחיד באצטדיון בטורינו, ושלח את נבחרת הסלסאו מורכנת ראש הביתה. אני ראיתי את הסנסציה הזו בחצי מבט, ראשי נח על הכתף החשופה של ורוניקה, מרים צווארי מדי פעם וזונח את חמוקיה כדי לבחון בעניין מסוייג את המתרחש על כר הדשא.

הכל שם נראה כל כך דל וקודר בהשוואה לארבע וחצי השעות האחרונות בין הסדינים של אשה מרהיבה, חמה וטובת לב בדירה קטנה בטורינו הגדולה. לבסוף הזדקפתי והתיישבתי במיטה לכתוב את הדיווח על המשחק. "המשחק המקדים היה כולו של ברזיל, אבל החדירה והכיבוש היו שייכים רק לארגנטינה". זה היה הסיקור הספורטיבי האירוטי ביותר שיצא תחת ידי, והשקר הלבן הגדול ביותר שפירסמתי מעודי.

הייתי בטורינו עוד פעם אחת, בחצי הגמר בין אנגליה למערב גרמניה. הפעם אפילו לא לקחתי מלון. חזרתי מהמשחק ישר לזרועותיה של ורוניקה שהפעם היו גם מנחמות. אנגליה הודחה על ידי הגרמנים בצורה דרמטית ואכזרית, ועמוק בתוך התוגה אמרתי לעצמי שלמעטים מאוהדיה ניתנת כרגע אפשרות נוחה יותר להתגבר על התיסכול העז.
                                                            ***
הטלפון הסלולרי נולד הרבה אחרי מונדיאל 90'. גם אינטרנט ומיילים היו אז רק ברחם של המחשבים. הקשר עם ורוניקה ממרחק 3,600 ק"מ - דרכו של עולם בכלל והעולם ההוא בפרט -  הלך ודעך עד שהפך ללא יותר מזיכרון מתוק. היא עוד הספיקה לספר לי שיש לה מערכת יחסים עם גבר מקסים, ובטון מתנצל קמעה הוסיפה ש"הוא לא יהודי, אבל הוא מטורף על כדורגל".
                                                          ***
בשלהי 2001 עלתה הפועל תל אביב, מחזיקת התואר הכפול של אליפות וגביע בישראל, על דרך סוגה בשושנים. היא השתתפה במפעל האירופי השני בחשיבותו, גביע אופ"א, והותירה אפילו את אוהדיה פעורי פה כאשר פילסה דרכה עד לרבע הגמר – ההישג הגדול ביותר של נציגה ישראלית בכדורגל האירופי. בחודש מרץ 2002, ברבע הגמר, פגשה הפועל ת"א את אחת מהקבוצות הגדולות והמעוטרות בתבל – מילאן האיטלקית. רציתי מאוד להצטרף למסע של האדומים לאיטליה. לא רק מסיבות מקצועיות והיסטוריות. בקרן הזווית של מחשבותי קיננה גם תקווה לנצל את הקפיצה הזו למילאנו על מנת להתחקות אחר עקבותיה של ורוניקה ואפילו להזניק את ידידותנו עם איזה ריסטארט.

ממספר הטלפון שלה שהיה בידי לא היתה תשובה. חככתי בדעתי באשר לשלב החיפושים הבא, אבל התכנית ירדה לטימיון כאשר התברר שלא אוכל לנסוע למשחק. שובצתי להיות אחד מהפרשנים באולפן בשידור הישיר.

התנחמתי בכך שלפחות יש לי חלק בתפאורת האירוע ההיסטורי. לא היה נס במילאנו. הפועל הפסידה 2:1.  הדרך הפתלתלה והססגונית שלה ביבשת הסתיימה, וכך גם ההרהורים שלי בניסיון לאתר את ורוניקה. מי יודע, אמרתי לעצמי, מתי, אם בכלל, תגיע ההזדמנות הבאה.

48 שעות אחרי המשחק עניתי בטלפון הנייד לשיחה בלתי מזוהה. על הקו היה דובר הפועל תל אביב. הוא היה מסתורי להפליא כשהזמין אותי למשרדי המועדון. כשנכנסתי למחרת לחדר הצנוע באצטדיון בלומפילד ביפו, ישבו בו פרט לדובר גם שני כדורגלניה ההונגרים של הפועל ת"א, גאבור הולמאי ואישטוון פישונט.

לרגע חלפה בי המחשבה שנפלתי קורבן לאיזו מתיחה טלוויזיונית. על פני התפשט מבט שחיבר בין חידה לתימהון. פישונט חייך, התכופף, הרים תיק מרופט של מתאמן בחדר כושר, ושלף ממנו חבילה קטנה. "זה בשבילך", אמר. "תפתח לאט", יעץ הולמאי. התחלתי להסיר את העטיפה בזהירות, אבל הסבלנות היתה ממני והלאה. כשסיימתי לקרוע את נייר הדבק האחרון שאחז בכיסוי, כבר היה גרוני חנוק. מתוך העטיפה בצבץ הספר "אקסודוס" בהונגרית. כאשר פתחתי את הכריכה כבר ידעתי מה אמצא: דף ראשון תלוש וחסר. בעמוד השני התנוסס שמה של ורוניקה בכתב יד, ומתחתיו ציור ילדותי של לב עם שמי בתוכו. לידו אף נרשם מספר טלפון ארוך ובלתי מוכר.

"ורוניקה מוסרת לך חיבוק גדול", אמר פישונט. "היא באה שלשום לסן סירו לבקר אותנו וקיוותה שאולי גם אתה תהיה שם. מסתבר שלמדתי עם אחיה הצעיר בכיתה בבודפשט וממנו היא שמעה על עלילותי בישראל. היא בדיוק היתה במילאנו בביקור מולדת. לפני ארבע שנים היא עשתה "יציאת אירופה" משלה ועברה לניו זילנד לרגל עסקי בן זוגה. מספר הטלפון בספר הוא של ביתה בוולינגטון. היא תשמח לשמוע ממך. תגיד, אפשר לשאול ממך את ה"אקסודוס" הזה? היא ממש עוררה בנו סקרנות לגביו".

*סיפור זה פרי עטו של אבי מלר זכה בהמלצת השופטים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" ופורסם מעל דפיו ב-2017