ה-1:3 של מכבי חיפה על הפועל באר שבע היה ניצחון היה גדול ומוצדק של הירוקים על האלופה. גיא לוזון היה המנצח הגדול של הערב, כששינה את השיטה שכל הקיץ עבד עליה והבין שבשלב זה היא לא מתאימה לקבוצה שלו. למאמן אין את הכלים הקלאסיים לכך, לכן שיחק בקו של 4 בחלק האחורי. ההברקה של לוזון הייתה הצבתו של סלליך שהרשים מאוד.
בזכות השינוי, הירוקים הרוויחו את ניקיטה רוקאביצה בתפקיד הטבעי שלו. החלוץ הזכיר את התקופה הנהדרת בבית"ר ירושלים. שחקן נוסף שיה מצוין הוא ארנסט מאבוקה, שבישל את השער הראשון והיה פעיל מאוד מבחינה התקפית. השאלה הנשאלת היא איך חיפה תמשיך מכאן ואיך תשחק כשתצטרך ליזום מול קבוצות שישחקו נסוג וצפוף כמו בני יהודה במחזור הראשון.
חיפה תצטרך לייצר יציבות והמשכיות כדי להיות פקטור משמעותי במאבק האליפות. כאשר מסתכלים על הפוטנציאל של מאור בוזגלו, רמי גרשון, עומר דמארי וגם רועי קהת אני מקווה שכן. יש לה את העומק שיכול לתת לה תקווה. המפתח הוא להיות יותר מהירה וחדה, אבל אני לא משוכנע שיש לה את היכולת לכך.
מנגד, מה קרה לב"ש? מדוע היא לא הצליחה להתשחרר מתחושת ההדחה הקשה מול מאריבור באלופות? ב"ש פשוט נראתה עייפה, איטית ולא אינטנסיבית. האלופה יצאה בשן ועין, כי חיפה החמיצה המון, התוצאה הייתה יכולה להיות גבוהה הרבה יותר. השחקנים של ברק בכר הרגילו אותנו לקצב יותר גבוה. הם היו מוצאים פתרונות מול קבוצות שמצופפות וזה לא קרה.
דווקא ב-10 שחקנים הם נראו טוב יותר. ב"ש ניצלה את העובדה שחיפה טעתה כשלא לחצה עם היתרון המספרי ולא גמרה את המשחק מוקדם יותר. ב"ש חזרה משום מקום, חיפה נלחצה והמשחק הפך לפתוח מחוף לחוף. אבל בסופו של דבר חיפה הכריעה בצדק.
הייתה תחושה שהנוכחות של תומאש פקהארט גורמת לב"ש להתעקש לשחק על משחק הגבהות מאוד מסורבל ושקוף. ב"ש איבדה את המהירות בחלק הקדמי וזה חומר למחשבה. אבל החלוץ הוא לא הבעיה. שחקני מפתח רבים, ממליקסון דרך אוחנה ועד איינבינדר ואוגו, לא הצליחו ליצור הזדמנויות. הבולט בשורות ב"ש היה גיא חיימוב וזה אומר הכל.
גם משחק ההגנה דורש שיפור. השער הראשון יכול לקרות, אבל בשני כבר הייתה הפקרות וזה חומר למחשבה. איך קורה שמאבדים ככה את הסבלנות? בסופו של דבר יש לנו ליגה מעניינת מאוד. אחרי שני מחזורים בלבד, לב"ש מכבי ת"א וחיפה יש הפסד במאזן. התחושה היא שהגדולות יאבדו נקודות מול קבוצות מרכז הטבלה.