בינינו, למה להזדעזע כל כך מתהלוכת הלוויה של אוהדי מכבי תל אביב? מעבר למימד החזותי של העניין, במה זה שונה מהותית מקריאות השואה למכבי ("שש"ל" למביני דבר), 'שמעון מזרחי תתאבד', 'טועמה מחבל', 'מוחמד חזיר' וסתם נהמות כלפי שחקנים כהי עור?
אין כאן שום עליית מדרגה, ושום חשש שתהלוכה כזו עלולה להביא למעשים חמורים יותר, מהטעם הפשוט, "המעשים החמורים יותר" כבר פה, מזמן. נזק לרכוש, הצתות, מכות, אמצעי לחימה, רק במקרה, בפוקס של הפוקסים, עוד לא היה כאן בשנים האחרונות רצח "על רקע ספורטיבי" (שזה בפני עצמו ביטוי מעוות כמו רצח "על כבוד המשפחה").
ומה אתם נרעשים מהתרחשות כזו או אחרת בליגת העל, מתי לאחרונה הייתם במשחקים בליגות הנמוכות? או יותר פשוט ותמים, מתי קפצתם בשבת למשחק ילדים או נוער, באינספור מגרשים בישראל וראיתם ושמעתם את ההורים של השחקנים, כן כן, אלה שמופקדים על החינוך הבסיסי של השחקנים.
ומה בעצם כל זה שונה מתרבות השיח הכללית בחברה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות? פילוג, שנאה, אפס סובלנות. בתכלס, תרבות הכדורגל, היא לא בבואה של השיח בישראל, היא הפכה להיות השיח עצמו, הרבה מעבר למגרש ולספורט, וכולם חולקים באשמה.
החל בנבחרי הציבור, מכל קצוות הקשת הפוליטית, שאימצו סגנון אלים, מתלהם ומקצין כאופן ביטוי וסגנון העברת מסרים, דרך אנשי תקשורת, שיעדיפו לתת במה בעיקר למרואיינים הפרובוקטיביים ולאירועים הקשים, מצטרפת לזה "שתיקת הכבשים" של אנשי ההתאחדות, המינהלת, הקבוצות, השחקנים והאוהדים האמיתיים. הרוב לא רוצה להתעמת, סופג בשקט, או שלא מגיע למגרש, ובמקרה היצירתי – מקים קבוצת אוהדים נפרדת.
פסימי? כן. אבוד? לא לגמרי. שינוי הוא אפשרי. אין שום צורך בחקיקה מיוחדת, פשוט צריך לשלב כוחות בין שרי הספורט, המשפטים ובטחון הפנים, להחליט על העלאת המאבק באלימות בספורט על כל צורותיה לראש סדר העדיפויות, כמו שעשו פעם עם אלימות במשפחה, כמו שעשו עם הטרדות מיניות, ואז להנחות את הגורמים בשטח לבצע. בלי ועדות, בלי מסיבות עיתונאים.
את הפרסומים לפרסם, כאשר מתפרעים ייעצרו ויאסרו, כאשר הם ישלמו פיצויים כספיים על ההתנהגות שלהם, כשמשפחות ירשו לעצמן להגיע לבילוי במגרשים. האם זה יקרה? כנראה שלא, כי במציאות הנוכחית הרבה יותר קל לצייץ על "קיפוח מזרחי", על "שוברים שתיקה" ועל "הטלפון הגנוב של שרון פרי", ושאלה שבכדורגל יהרגו את עצמם.