ההתגלות
הוא עמד שם בזירה של הברנבאו, הניף את החולצה בדקה ה-92 ואז האסימון נפל. מסי הוא מגע ידו של אלוהים וזה שהכל בא לו בקלות קוסמית. עמוס אורן נסע לקלאסיקו כמעריץ של רונאלדו ואוהד ריאל מדריד, אבל חזר לישראל עם הבנה שמסי הוא הגדול שראה בחייו
בווידאו: הצעד הראשון של מסי בדרך לגדולה
יש לצפייה במשחק כדורגל, קלאסיקו במיוחד, עוצמה סוחפת ומרגשת, ולא משנה היכן אתה יושב בטבעת האדם הרוגשת שמקיפה את הדשא, בעיקר באיצטדיון מרשים כמו הסנטיאגו ברנבאו. אבל ככל שתחיה את ההתרחשות החיה, אתה נשאר חסר את השידור הטלוויזיוני, זה שמעשיר את חווית ההבנה וההכלה של פרטי המשחק בצילומי תקריב, בהילוכים חוזרים ובתובנות מאוחרות, לגבי שערים בפרט ומהלכים שנויים במחלוקת (נבדלים או מרפקים, להבדיל) בכלל. ואת אלה הצופה הפשוט (בניגוד לשדרים מול מוניטורים) מנוע מלקלוט ומלקבל באיצטדיון.
רק מאוחר בלילה, בשידור מהלכים נבחרים ממפגש האיתנים בין ריאל מדריד לברצלונה, ויותר מכך בעיתונים של בוקר למחרת, יכולתי לעכל את שראו העיניים בדקה ה-93 וסירבו להאמין. ממרומי היציע, גובה עשרות מטרים מהדשא, החגיגה של מסי את שער הניצחון, נראתה כמו שמחה טבעית, גם אם מתריסה. רק הצילומים המאוחרים הפכו את התסכול והכאב לנחמה ולהצדעה.
הרגע שבו מסי רץ כמוכה אמוק, מסיר את חולצת הכחול-בורדו ומציג אותה מהנהן בראשו מול אוהדי ריאל, הוציא ממנו את המפלצת. לא רק מפלצת הגולים, אלא גם גוויה מפותחת, משולש עליון מרשים ובנוי לתפארת, כלוא בתוך גופיה ארוכת שרוולים וצמודה.
הוא עמד שם, בזירה של הברנבאו, מניף את החולצה שלו מול המדרידיסטים, כמו היתה מוּלֶטָה (סדין הבד האדום) שהציג הפר (הפצוע, אם לא אכפת לכם) לאחר שהביס את המטדור (היהיר, אם לא תתנגדו), בקור רוח מדהים מעורר התפעלות. וכדאי לדעת, שמלחמות שוורים (או איך שקוראים להן) אמנם הוצאו מחוץ לחוק בקטלוניה לפני חמש שנים, אבל עודן נהוגות בבירה מדריד ובמחוזות לא מעטים בספרד.
ממש מצמרר עור ומסמר שיער (למרות שכבנאדם קירח, עם השיער של מרצ'לו, זה היה עושה לי את זה יותר...), חוויה מכוננת, גם אם התובנה מאוחרת. במיוחד בעבור מי שיצא למדריד כמעריץ של רונאלדו ונהג לכנות את מסי כשחקן שכונה (!), ונאלץ-נאלצתי להכיר בעובדה המרה אך גם המשמחת שראיתי את הכדורגלן הגדול מכולם בחיי ובדור הנוכחי לבטח. ולא קוראים לו כריסטיאנו (למרות השלושער העצום שלו - בראש, בשמאל ובימין - מול נויאר, חמישה ימים קודם), אלא ליאונל. איש קטן ושחקן ענק, זה שככל שיענו, יפצעו ויכסחו אותו, כן ירבה ויפרוץ ויבקיע. אוח, יבקיע. ללקק את האצבעות.
הדברים לא קלים עליי. בעימות בין CR7 לקודקוד של ה-MSN, נטיתי בבירור לפורטוגלי, התייצבתי באומץ מול הנטייה (העדרית לטעמי) של הציבור הישראלי לאהוד את הקוסם מארגנטינה. במיוחד מצד צעירים, ילדים ובני נוער הרצים אחרי הכדור, שמסי מככב בחלומותיהם. הם מפנטזים שהם מכדררים כמוהו, מפליאים לקרקס מגיני יריב, לעשות הטעיות ולהבקיע גולים במעשי קסמים וירטואוזיים דוגמת הגאון מברצלונה.
מבחינה זו, מסי הוא גיבור השכונה. הכדורגל שלו, ושל ברצלונה, מזכיר לא אחת קטרגל שהועתק למגרש גדול. מסירות קצרות, נגיעה אחת, הטעיות, קטנות בין הרגליים, חילופי מקומות מהירים, תנועה מתמדת, ריצה לשטחים פנויים, יצירת אפשרויות מסירה, שליטה חלומית בכדור. ומסי הוא המנצח, תרתי משמע. בדרך כלל. לא פלא שכולם, במיוחד כשהם צעירים, רוצים להיות מסי. הוא החלום הרטוב, הפנטזיה, הכשרון, הבייגלה, מגע ידו של אלוהים. הכל, כך נדמה, בא לו בקלות קוסמית.
הרבה יותר קשה להתחבר לרונאלדו, המתנשא לכאורה והמהונדס למראה, עם הג'ל בשיער והחזות המטופחת והמוקפדת. בעיניי אלה ביטויים חיצוניים למשמעת עצמית עצומה, לתשוקה בלתי נגמרת ולתחרותיות אינסופית. וכל ילד שמעדיף חולצה של רונאלדו על זו של מסי, מבין שכדורגל הוא לא רק כשרון מולד אלא עבודה קשה והשקעה מרתונית, של שעות ארוכות במכון כושר, של ניתורים עם משקולות, של בניית כוח מתפרץ, של אימונים מפרכים על סטארטים מהמקום ובעיטות עונשין מטווחים שונים. ומי מוכן לעבוד קשה? רק פראיירים.
חזרתי מסי ממדריד. לא כועס אלא אוהב, ואי אפשר שלא לאהוב את שראו העיניים, עם כל הכאב. לרונאלדו אשמור תמיד פינה חמה בלב. על ההשקעה והתשוקה, על המיומנויות הנרכשות, על האגואיזם הנרקיסיסטי שלו (וזה הרי טבוע בכל בועט בכדור) וגם על ניצני השחקן הקבוצתי שהראה לא מעט העונה.
לא יודע איך זה בארגנטינה, אבל מה זה משחק חוץ, נגד המובילה, עם החובה לנצח כדי לשמור סיכוי במאבק האליפות, אם לא מעמד גדול? ומסי הופיע. עם גול ראשון שכונה, משיכת כדור בימין ופס קטנה בשמאל, מנוגד לכיוון התנועה, כמו שכולנו אוהבים לעשות. וגול שני במיומנות כירורגית, קטלנית, תולדה של מיקום פנטסטי ובעיטה נקיה, מושלמת. כזאת שכולנו יכולים רק לחלום עליה.
זה לא הופך אותי לאוהד ברצלונה. אמשיך לאהוד את ריאל. כי קבוצה לא מחליפים, וגם כיוון שאני מעדיף משחק לא מושלם וקבוצה פגיעה על השלמות המשתקת של הטיקי טקה והטוטאל פוטבול של בארסה. רק שמעתה ואילך אתייחס למסי אחרת. ביראה ובכבוד, בהערכה ובהערצה. כן, כי הוא הטוב מכולם.