זהות בין עירונית: הקרב החם בין אתלטיקו לריאל

בשבוע האחרון, רגע לפני הדרבי, מדריד בוערת. על הגריל שחקן בן 19 שבכלל משחק באלאבס, תיאו הרננדס שמו. הצרפתי הצעיר שמשחק בעמדת המגן השמאלי גדל באתלטיקו מדריד ובאוגוסט האחרון האריך את חוזהו במועדון עד 2021, עם סעיף שחרור של 24 מיליון יורו, ומיד הושאל לקבוצה הבאסקית. "אין ספק שהוא שחקן טוב", אמר עליו השבוע מאמן ריאל מדריד זינאדין זידאן, "אני עסוק בלעבוד עם השחקנים שנמצאים כרגע בסגל שלי, על כל אחד אחר אני לא יכול לדבר כרגע".

הדברים של זיזו נאמרו לאחר שהוא אומת במסיבת עיתונאים עם השמועות שריאל מתכננת להפעיל את סעיף השחרור של המגן הצרפתי כבר בקיץ הקרוב, עוד לפני שרשם דקה אחת בבוגרים של אתלטיקו. כל זאת על רקע שנים רבות בהן קיים בין ריאל לאתלטיקו הסכם ג'נטלמני לפיו שחקנים לא עוברים ישירות בין הקבוצות. כעת, לפי ה"מארקה", ריאל החליטו לזנוח אותו וללכת בכל הכוח על הרננדס.

"אני לא יכול למנוע מריאל מדריד להתעניין בתיאו", אמר יום לאחר מכן מאמן אתלטיקו דייגו סימאונה, "זה לא מפריע לי. אני מאוד מרוצה ממה שהוא עושה באלאבס ואמרתי לו את זה לפני כמה שבועות". צ'ולו, לפחות למראית עין, מסרב להתרגש מכך שאולי יאבד את אחד משחקני העתיד של המועדון, אך ניתן להבין בין השורות את חוסר שביעות הרצון שלו מהדורסנות של ריאל, כפי שהיא נתפסת בצד האדום - לבן של העיר. הארגנטינאי גם לא גורר עצמו לספקולציות שרקחה התקשורת המדרידאית ימים ספורים לפני הדרבי. כאב ראש מהצד של ריאל היה לו מספיק בשנה האחרונה.

על דורסנות ורגשי נחיתות  
טירו דל פיקון, הידוע גם כמגרש הצפרדעים, היה אצטדיונה הביתי של אתלטיקו מדריד בעשר שנותיה הראשונות, ואצטדיונה הביתי של "המועדון הספרדי של מדריד" (לימים - ריאל מדריד) במשחקיה הראשונים עד שעברה לאצטדיון משלה. בהמשך, עברו שתי הקבוצות לשני אצטדיונים שנמצאו מרחק 200 מטר זה מזה על רחוב דה א'ודונל, ונקראו, לכו תבינו, באותו שם. כך במשך עשור שיחקו אתלטיקו מדריד באצטדיון דה א'ודונל וריאל מדריד באצטדיון דה א'ודונל (השני), שנמצאו באותו הרחוב, מעט מזרחית לפארק רטירו, הריאה הירוקה של מרכז העיר.

ההיסטוריה הכמעט זהה של שתי הקבוצות קיבלה תפנית חשובה בשנת 1920, אז החליט מלך ספרד אלפונסו השלושה עשר, לאמץ את "המועדון הספרדי של מדריד" ולהוסיף לו את התואר "ריאל" - מלכותי. כיאה לאדם שהומלך ביום שנולד (אביו, אלפונסו השנים עשר, נפטר שישה חודשים לפני לידתו), המלך היה רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה, ובחסותו מועדון ריאל מדריד היה ממקימי הליגה הספרדית וליגת האלופות (בה זכתה הקבוצה ב-5 שנות הפעילות הראשונות).

בעוד המיתוג היוקרתי והזכיות הרבות בתארים הביאו לריאל פופולאריות רבה, אתלטיקו הלכה והתקרבה אל מעמד הפועלים והפכה לקבוצה של "העם". בתקופת שלטונו של הדיקטטור פרנקו, ריאל זוהתה עם הממשלה ואילו אתלטיקו זוהתה עם הרצון לשחרור והמרד כנגד השלטונות. באותן שנים שרו אוהדים אתלטיקו לאוהדי ריאל "הקבוצה של הממשלה, הבושה של המדינה", והשנאה בין המועדונים הגיעה לשיא.

השיוך המעמדי, החברתי ובעיקר התפיסתי של שני המועדונים מחזיר אותנו לסיפורו של תיאו הרננדס. ריאל כיאה למועדון מלכותי רגילה לקבל, או יותר נכון לקנות, כל מה שהיא רוצה. על פניו אין כל דבר רע בכך שהבלאנקוס מוכנים לשלם את סעיף השחרור המכובד מאוד, ולקנות שחקן שאפילו עדיין לא הוכיח שהוא מתאים לקבוצה גדולה, אך כשנזכרים בהסכמה, שמחזיקה כבר 17 שנים, לא להעביר שחקנים ישירות בין המועדונים, ההתעניינות של ריאל מתקבלת אולי פחות טוב. כמו שאומרים - כשר אבל מסריח. 

אובדן הזהות
כחצי שעה בהליכה איטית לוקח להגיע מכיכר מאיור, המרכז ההיסטורי של מדריד, ועד שמתגלות לעיני האוהדים הזכוכיות הכחולות שעוטפות את חלקו העליון של אצטדיון הוויסנטה קלדרון. הדרך עוברת ברובע "לה לטינה" העממי, המארח בכל ראשון את שוק הפשפשים של מדריד, כשהמגרש עצמו נמצא בלב השכונה הנמצאת על גדות נהר "מנזאנארס" ומאופיינת בבניה אחידה לגובה. כך, כשיושבים במעלה היציע המזרחי של האצטדיון ומביטים מערבה, ניתן לראות את מנועי המזגנים ואת הכביסה הצבעונית התלויה מחלונות הבתים.

לעומת זאת, הסנטיאגו ברנבאו ממוקם בחלק הצפוני יותר של העיר, בלב רובע צ'מרטין על שדרותיו הרחבות, בו נמצאים גם גורדי השחקים הגבוהים בספרד, האודיטורים הלאומי למוזיקה, ביתה של התזמורת הספרדית הלאומית, משרדי הממשלה ועוד. אין ספק שגם מבחינת מיקום האצטדיון, ריאל ממתגת עצמה כנעלית מבין שני המועדונים, אך בקרוב, לפחות בגיזרה הזו, הדבר הולך להשתנות.

בסוף העונה אתלטיקו תעבור לאצטדיון החדש, שנמצא בצד השני של העיר, ליד שדה התעופה הבינלאומי באראחס. האצטדיון היוקרתי אמנם יהווה שידרוג משמעותי עבור המועדון, אך יינתק אותו מזהותו המעמדית, ההיסטורית ואפילו הגיאוגרפית.

רק ביום שלישי האחרון, לאחר הניצחון 0:1 על סוסיאדד, אמר צ'ולו סימאונה: "היינו צריכים את הקהל לקראת הסיום. הם תמכו בנו וזה הרגיש כאילו אנחנו משחקים עם שחקן נוסף על כר הדשא". המאמן, שרשם ניצחון חמישי ברציפות בליגה, ידע שגם לאצטדיון עצמו יש חלק בניצחון הזה: "כשהקהל מעודד כמו היום, הקלדרון הוא פשוט מקום מופלא".

באתלטיקו ניסו להשאיר משהו מהזהות של הקבוצה כשקראו לאצטדיון החדש וונדה מטרופוליטנו - וונדה על שם נותנת החסות, ומטרופוליטנו על שם האצטדיון הישן בו שיחקה הקבוצה לפני המעבר לקלדרון. ובכל זאת, לא בטוח שזה מה שירגיע את האוהדים. "אני אוהב את ההליכה לקלדרון, הברים והאווירה מסביב לאצטדיון", כתב אוהד באחד מהפורומים של אוהדי הרוחיבלאנקוס, "סביב המתקן החדש אין כלום. אני מקווה שזה ישתנה, אחרת אתלטי תאבד הרבה מהקסם שלה".

לדרבי חוקים משלו?
לצערם של אוהדי הקולצ'ונרוס, הקסם אבד כבר השנה, עוד באצטדיון הישן. מאז ההפסד לריאל בגמר ליגת האלופות, נראה שהכוח המדהים שהיה לדייגו סימאונה על הקבוצה שכך. הלחימה כבר לא אותה לחימה, היכולת כבר לא אותה יכולת, והמאבק על התארים הפך עקר כבר באמצע העונה.

 בדרבי של הסיבוב הקודם האחרון אי פעם בוויסנטה קלדרון (אלא אם יפגשו בחצי גמר ליגת האלופות), כל זה היה מובהק מידי. רונאלדו הבקיע שלושער והפך למלך שערי הדרבים בכל זמן. הקבוצה של מעמד הפועלים פשוט לא יכלה למלך של קבוצת המלכים.

"רונאלדו התעלה ואנחנו קרסנו", אמר בסיום צ'ולו, "זה כואב שכך נגמר הדרבי האחרון שיהיה באצטדיון הזה". המאמן קיצר בתחילת העונה את חוזהו, שעתיד להסתיים בסוף העונה הבאה, אך השמועות על עזיבתו כבר בסוף העונה הזו צצות מכל עבר.

בשבוע שעבר הגיב הארגנטינאי לשמועות וניסה להרגיע את הרוחות כשאמר ל"אס": "בסיום גמר ליגת האלופות ראיתי את שחקני ריאל חוגגים והרגשתי כאב גדול. לא הייתי בטוח שאני אוכל להניע את השחקנים שלי שוב להצלחה ואמרתי את זה, מה כל כך רע בזה?"

הארגנטינאי רמז על הצעה כספית גדולה שהגיעה אליו בקיץ כשהוסיף: "כולם חייבים לזכור שאם הייתי רוצה לעזוב לקבוצה אחרת היו לי 35 מיליון סיבות לעשות זאת, אך בחרתי להישאר". יכול להיות שסימאונה יעזוב בסוף העונה, ויחד עם המעבר לאצטדיון החדש אתלטיקו תיקלע למשבר זהות לא קל.

מצד שני, אם הוא יישאר, הנחיתה באצטדיון שליד שדה התעופה תהיה אולי קלה יותר. כך או כך, בדרבי הקרוב, בתקופה הכי טובה של הקבוצה העונה (כאמור, חמישה נצחונות רצופים בליגה), צ'ולו ושחקניו לא ישחקו בשביל תואר, אלא בשביל הכבוד, העקרונות העבר ובעיקר העתיד. מנגד, בריאל ירצו לרשום עוד דף בהיסטוריה המלכותית שלה ולהתקרב מרחק נגיעה מזכיה מספר 33 באליפות ספרד.