זה כל הקסם

שנת תשע"ו הייתה שנה מוצלחת עבורי: זו הייתה שנה בה הייתי בוגר יותר, חזק יותר, מאמין יותר ומכוון מטרה יותר. זו הייתה שנה של קבלת החלטות חכמות ונכונות. הלכתי עם הלב בכל הכוח ולמדתי שצריך להקשיב קודם כל לאמת הפנימית ובעיקר לקחת הכל בפרופורציות.

לאחר ששנת 2015 הסתיימה עם עליות וירידות קיצוניות, כמו זכייה במדליית כסף באליפות אירופה מצד אחד ולא מעט הפסדים מאכזבים בסיבובים הראשונים בסבב האולימפי, הבנתי שאני זקוק לשינוי. לא ברמה המקצועית, אלה ברמה התודעתית. בשנת 2016 עזבתי את הדירה השכורה במושב אודים (הנמצא קרוב למכון וינגייט) ועברתי לצפון הישן של תל אביב. שלושה חודשים של התלבטויות, במהלכם התגוררתי בבית הנבחרות שבמכון וינגייט.

לא מעט אנשים קרובים אלי הרימו גבה. "תל אביב? עכשיו זה הזמן? בשנה אולימפית?", הם אמרו, "זה רחוק לך מהאימונים, והבילויים, איך תצליח להישאר מקצוען?". שמעתי את כל העצות של חבריי, ומשפחתי אבל הייתי שלם עם ההחלטה. הרגשתי שאני לא נמצא במקום הנכון ואני זקוק לסביבה בה יש תנועה, ים, חיי חברה, ועוד. כולנו הרי יודעים מה יש לת"א להציע.
 
מהצד השני ידעתי את האהבה והמסירות שלי לחיים הספורטיביים והמסגרת של האימונים האינטנסיביים בנבחרת ישראל. היה חשוב לי לשלב בין השניים ולכן בחרתי את הקרבה לירקון ולים ולדרך נמיר. הצפון הישן היה המקום הנכון לתקופה בא הייתי נמצא. זה היה הסכם הוגן מבחינתי בין הרצון לחיות טוב לבין הנכונות להקריב ולהשקיע למען ההצלחה.

חודשים לפני ריו: הלחץ ששיתק ומציאת הנוסחה להצלחה
באותה העת דורגתי במקום ה-20 בדירוג האולימפי והצבתי לעצמי יעד, ביחד עם הצוות המקצועי שכלל את מאמן הנבחרת, אורן סמדג'ה, ומאמני האישי, גיל עופר, להתברג בשמינייה הראשונה גם מתוך מקום של הצהרת כוונות, כלומר להיות מועמד למדליה אולימפית וגם למען הגרלה קלה יותר בריו. שמונה הג'ודאים הראשונים מופרדים זה מזה במשחקים האולימפיים, דבר שעלול להשפיע על התחרות.

למרות שהבטחתי כמעט באופן ודאי את ההשתתפות בריו, לא הסכמתי להסתפק בזה. רציתי את המדליה מכל הלב. נכון שעצם ההגעה למעמד בסדר גודל כזה, הוא כבר הישג בפני עצמו אבל אם אני יכול יותר, אז למה לא?

שבוע לאחר המעבר לת"א הייתי על המטוס לטורניר בסופיה: הטורניר הראשון שפתח את 2016. זו לא תחרות ברמת גרנד סלאם, או גרנד פרי, אלא דרג אחד מתחת, אבל הבנתי שזכייה שם בהחלט יכולה לבנות את הביטחון לקראת התחרויות שעתידות לבוא. בבולגריה זכיתי במדליית כסף והתחושה הייתה טובה, אבל מה שבעיקר היה מעניין בעיני, היה הגישה שאפיינה אותי במהלך התחרות.

הייתי מאוד רגוע, שליו, עשיתי את הכי טוב שיכולתי והבנתי שמיותר להתעסק במחשבות שאין לי בהן שליטה. במילים אחרות: "שחררתי". גיליתי שבמקרה שלי, רגיעה היא מרכיב תחרותי חשוב מאוד, וחשבתי שאולי סוף סוף מצאתי את הפתרון להתרגשות שבעבר הגבילה אותי מלפרוץ גבולות.

התחרות השנייה בסבב הייתה גרנד סלאם פריז היוקרתי. מעולם לא זכיתי במדליה בטורניר בדרג זה ובצרפת הפסדתי חמש פעמים ברצף בקריירה. כבר התחלתי לחשוב שמשהו באנרגיה של צרפת לא מתחבר אליי (שטות גמורה). סוג של דרך התמודדות עם הכישלון המתמשך.

במהלך הטורניר, ניסיתי שוב את נוסחת ה"תן את הכול מבלי להתעסק במה שלא בשליטתך" וזה הוכח שוב כנוסחה מוצלחת. לאחר סדרת ניצחונות והתעלות אחת משמעותית מאוד בקרב חצי הגמר על היפני המדורג שני בעולם (אחרי טדי רינר הצרפתי), סיימתי במקום השני והמכובד.

עמדתי על הפודיום באולם ברסי היוקרתי מול 20 אלף צרפתים, והתחלתי להבין ולהאמין שאני אחד הג'ודאים הטובים בעולם במשקל 100 קילוגרם ומעלה. הבנתי שהאנרגיות של צרפת לא כל כך נוראיות כמו שחשבתי. בתחרות הבאה, גרנד פרי גאורגיה, כבר זכיתי במדליית זהב וזכיתי להשמיע את התקווה. רגע מאוד מרגש בחיי.

ההפנמה שאפשר לזכות במדליה אולימפית
חודש לאחר מכן, משוכה נוספת: אליפות אירופה. לאחר התמודדות קשה מול טדי רינר האלוף האולימפי מלונדון שלא הפסיד 8 שנים, זכיתי במקום השני, ושחזרתי את הישג השיא שלי משנה שעברה (משחקי באקו), רק שהפעם זה כבר לא בגדר "הפתעה". הרגשתי שאני ראוי להחזיק בתואר.

חזרתי לארץ ישראל, לבית, למקום שאני כל כך אוהב וקיבלתי המון חום ואהבה, בעיקר מחובבי הספורט בארץ.  ברגע זה, אני מבין שאני מועמד למדליה אולימפית. זה עדיין לא נגמר, חודשיים אחרי זה השתתפתי בטורניר המאסטרס במקסיקו שכולל את 16 הראשונים בעולם בכל קטגורית משקל. אני, שמדורג עשירי בדירוג האולימפי אז, הבנתי את המשמעות של הצלחה בטורניר זה: מדליה שם, ואני בשמינייה הראשונה בעולם. השגת המטרה הראשונה.

טסנו למקסיקו כשבדרך עברנו חוויות בארה"ב תוך כדי מחנה אימון בלוס אנג'לס. הגענו למקסיקו ושם זכיתי במקום השני. כלומר, המטרה הושגה: חודשיים לפני האולימפיאדה דורגתי במקום החמישי ואבן גדולה ירדה לי מהלב.

אבל יש כל מיני סוגים של אבנים ואחרי זה הגיעה אבן ההתרגשות, הלחץ והציפיות. אתגר חדש והתמודדות חדשה: אני מועמד למדליה אולימפית. לא רק מבחינתי, אלא גם מבחינת הציבור, מבחינת הצוות, בקיצור, מבחינת כולם. הלחץ לפתע תפס אותי בכל מקום שבו הייתי: בדירה בת"א, בנסיעות לווינגייט, בירושלים אצל ההורים, באימונים, בלילות, אבל מנגד המשכתי לחלום חלומות עם תסריטים חיוביים, בהם אני זוכה במדליה אולימפית.

התחושה היא כאילו אני בתוך בועה ורק אני נמצא בה. אף אחד לא הצליח להבין, רק אני והלב. חודש לפני המשחקים האולימפיים התקיים מחנה אימון במכון וינגייט, בו נבחרות מאירופה הגיעו לקחת חלק. נבחרת ישראל הפכה להיות מעצמה בשנים האחרונות מאז כניסתו של משה פונטי, יושב ראש איגוד הג'ודו והצוות ששם תחתיו. הנבחרת שגשגה וזכתה כמעט בכל תחרות במדליה. זה עשה רעש בעולם הג'ודו.

התרגשות שלפני ריו, האריה ששאג והרגע בו הגשמתי חלום
הזמן התקרב וההתרגשות רק גברה. כל חבריי לנבחרת, כבר היו שם בריו. ואני טסתי שבוע אחרי כולם בגלל העובדה שאני מתחרה ביום האחרון. השהות בכפר האולימפי היא נחמדה אבל יותר מדי זמן וזה עלול לגמור אותך נפשית.

יממה לפני הטיסה, ישנתי אצל ההורים בירושלים, ובאמצע הלילה שמעתי לחשושים: "הוא נגד המצרי".  הוריי ראו את ההגרלה בזמן שישנתי.  התעוררתי ואז הבנתי שהולך להיות לא קל. במיוחד עם כל הלחץ התקשורתי. יש פה עניין פוליטי. לא מבחינתי אבל, במיוחד שזו לא המהות.

המהות היא הרבה יותר עמוקה, מבלי לזלזל בפוליטיקת ישראל, אני עושה את מה שאני עושה גם כמובן מתוך רצון גדול לייצג את המדינה בכבוד, אבל גם מתוך הגשמה עצמית של התמודדות נפשית באתגר שבחרתי. בבוקר שלפני הטיסה פגשתי את גילי, מאמני האישי, עשינו יחד אימון בפארק בגן סאקר, ובעיקר הוא הרגיע אותי, הכל היה ציני, זה היה תזכורת שלפעמים אני שוכח. אני מאוד קרוב לגילי, הוא מכיר אותי הכי טוב.

חזרתי הביתה, התארגנתי לטיסה, נפרדתי ממשפחתי היקרה והאהובה, שם ראיתי בעיניים שלהם כמה הם רוצים שאצליח, כמה עם מחזיקים לי אצבעות. אני טס לריו כשאני שואג. שואג כמו אריה. הגעתי לכפר האולימפי, הרגשתי את האווירה, חוויתי את האנרגיות המיוחדות, פגשתי אגדות ספורט, אבל עדיין נשארתי מפוקס וממוקד. הכל היה נראה לי כמו "תפאורה". באתי בשביל לנצח, בשביל לעשות את הכי טוב שאני יכול.

לאחר הזכייה של ירדן ג'רבי והמקום החמישי של שגיא מוקי, הגיע היום שלי. זכיתי במדליה אולימפית, בכיתי מהתרגשות והבנתי שמדינה שלמה מתרגשת בשבילי. לאחר יומיים חזרתי לארץ, קיבלתי ים של אהבה, וחיבוקים, והבנתי שחלום אחד גדול התגשם. חלום ילדות: מדליה אולימפית באולימפיאדת ריו 2016. עכשיו זה זמן לחלום את החלום הבא. הרי זה העניין בחיים, אנחנו חולמים חלומות, משיגים אותם, ואז רוצים מחדש.

חג שמח לכולם,
שנה טובה עם חלומות חדשים ומיוחדים.
באהבה,
אורי ששון