בדקה ה-89 נפל לי האסימון. לא בגלל שריקת הסיום הקרבה ובאה ועמה ה-2:4 ממנו חששתי בהפסקת המשחק שלפתע הפך לידידי הקרוב. אלא משום שדני פרדה הוא שחקן לא פחות טוב מיתר השחקנים שעלו אתמול בהרכב של בית"ר. פרדה הוא שחקן הרכב כמעט בכל קבוצה בליגת העל. אבל כשכולם נלחמים כמו אריות, כשאף אחד לא ממצמץ לשניה, פשוט קשה למצוא מקום פנוי בהרכב. על אחת כמה וכמה כשעומר אצילי ודוד קלטינס מזכירים לי את אודי אשש ואורי מלמיליאן. טוב, אולי אני מגזים. בטוח מגזים. אבל כמה שחקנים אתם מכירים שבאחד המשחקים הראשונים שלהם בקבוצה הבוגרת נותנים כדור בין שלושה שחקנים שמשאיר שחקן פעמיים מול שוער? כמה שחקנים אתם מכירים שכל נגיעה שלהם בכדור הופכת אתכם דרוכים ומצפים לראות "מה יקרה עכשיו"?
אלא שלא מדובר רק ביכולת. רק לפני שבוע אותה קבוצה בדיוק נכנעה די בקלות להפועל באר-שבע, ולפני פחות מעשור לקחה דאבל ושנה לאחר מכן אליפות. אז איך בדיוק אני מרשה לעצמי לומר שהסגל הקיים טוב יותר? טוב, אולי הוא לא. למען האמת, כמעט בטוח שהוא לא. אבל הוא בהחלט נכון יותר. בוודאי עבור בית"ר.
אנחנו אמנם רחוקים שנות אור מהעידן בו אהוד בן-טובים לא עבר מבני יהודה לבית"ר ירושלים לאחר שהאוהדים חסמו את הרחובות בשכונת התקווה, אבל כמויות הכסף שנשפכו בתקופת גאידמק פשוט הרעילו את הרוח הבית"רית. זה היה מנוגד לאופי הבית"רי, מנוגד לאותו אנדרדוג לוחם מימק"א. אותם תארים הרגישו כאילו "נקנו" על-ידי שחקנים שבאו לשחק בעבור הכסף בלבד. אין אף אוהד בית"ר אמיתי שאהב את מה שהוא ראה. אין אוהד בית"ר אחד ששמח בדאבל של 2007-2008 יותר מאשר בגביע של 1988-1989. אין אחד שקפץ בשריקת הסיום לעונה האליפות יותר מאשר כשקלינגר נתן את הכדור האחרון לקורה בפנדלים שבסוף ההארכה באותו גמר גביע שיזכר לעד בזכות השער של עופר מזרחי.
ובית"ר זה מאז ולתמיד. תסמכו על בית"ר שתציל את הליגה. בעונת 2002-2003 מכבי חיפה חזרה מ-3:0 על מנצ'סטר יונייטד הגדולה בקפריסין, ועם אותם שחקנים ממש קיבלה רביעייה מבית"ר ירושלים של עופר טלקר, כפיר אדרי ומיקי עטייה שנישקו את המנורה על החולצה לא פחות חזק מאשר הנשיקה של עידן טל למזוזה שבכניסה לסניף הבנק של גאידמק. נכון, לא כל הסגל הנוכחי של בית"ר גדל בסמטאות של שכונת מוסררה, אבל אם תעברו אחד אחד על הסגל של בית"ר אין שם אחד שלא ייתן את החיים בשביל הגליץ', אין אחד שלא עולה למלחמה. ואם יש, בינואר הוא כבר לא יהיה.
לא, בית"ר ירושלים לא הולכת לזכות באליפות העונה, ככל הנראה גם לא בעונה הבאה. אבל בניגוד לשנים עברו, ובמיוחד בתקופה בה כולם רואים מה קורה לקבוצות "גדולות" כמו מכבי חיפה והפועל תל-אביב, עושה רושם שמשהו בבית"ר נבנה נכון. יסלח לי מוטי איוניר, אבל בית"ר לא התגוננה ויצאה למתפרצות בהן כבשה ב-4 מ-7 בעיטותיה לשער. לא היה פה "פוקס", לא היתה מקריות. יכול מאוד להיות שב-6 מ-10 משחקים מכבי תנצח, אבל בית"ר שלטה במגרש כמעט לכל אורך המשחק. אפילו כשמכבי החזיקה בכדור, והיא החזיקה בו הרבה יותר מבית"ר, היה זה במרכז המגרש ולא בקרבת הרחבה הודות ללחץ של שחקני בית"ר על כל המגרש. ה"פוקס" היחידי היה שרק איינבינדר וקלאודימיר קיבלו כרטיס צהוב. זה ממש לא היה נצחון מקרי, זה היה נצחון הירואי. נצחון של הלב. זה היה נצחון בית"רי.