מישל דיין: אני מודה לאל ולמכות החשמל שאני חי

לפני כחודש מישל דיין הקדים את יום כיפור. המאמן, שיחגוג בתחילת החודש הבא 54, חזר לביתו ממסיבת יום הולדת של חבר בשתיים וחצי לפנות בוקר כשלפתע חש שהוא לא מצליח לנשום. אשתו, שנרדמה בחדר של הילדה, שמעה אותו נושם את הנשימות שהיו כמעט האחרונות בחייו. למזלו, האמבולנס שהוזעק לביתם הצליח להגיע תוך מספר דקות ודיין קיבל שתי מכות חשמל שהחזירו אותו לחיים. מאוחר יותר התגלה כי העורק הראשי שלו נסתם ואחרי צנתור ושני סטנטים (תומכנים) הוא החל בשיקום, שנמשך בעצם עד היום. "כל יום אני מרגיש שיפור במצב אבל אני בעיקר מודה כל בוקר לאלוהים שבזכות כמה דקות ושתי מכות חשמל אני עוד חי".

עם אילו תובנות יצאת מהמקרה הזה?
"הרגשתי שאנשים מקבלים את החיים כמובן מאליו ואז אתה מקבל פרופורציה. אנשים צריכים להבין ולעשות סטופ ולדעת להעריך את זה שאתה קם בבוקר ונושם. 'לא סתם אומרים מודה אני לפניך' כשקמים. כל היום אנחנו לוקחים ללב דברים אבל חייבים להוריד מינון, זאת התובנה שקיבלתי. אני עדיין שומר על עצמי, אבל מסתבר שיש גורמי סיכון אחרים. אני בתוך התהליך ובאמת למדתי לרוץ בקצב נמוך".

לדעתם ללחצים כאיש כדורגל היתה השפעה?
"בדיעבד אני לא יודע אם לייחס את זה לחיי הכדורגל,  כי אני כמעט 6 שנים לא מאמן, אבל כשאני רואה את הקולגות שלי לוקחים ללב אני חושב שיש מקום להבין, גם מצד התקשורת, שמאמן הוא משהו אנושי בשר דם ולא צריך אחרי כישלון כזה או אחר להוריד את הגיליוטינה מעל הראש. קצת סבלנות וסובלנות תעשה טוב לכולם, גם כשיש ביקורת יש דרך וצורה לומר אותן, למרות שאני ברוב המקומות שאימנתי - בפרט בהפועל ירושלים - רוויתי נחת והיה לי חופש ונתנו לי לעשות מה שרציתי. אבל איך אמר ניר קלינגר? המקצוע הזה הוא תובעני ביותר, בפרט בשנים האחרונות, ואת רואה איזה מאמנים יושבים בבית. אני רואה את המשחקים ואת ארשת הפנים שלהם ואת האכזבה, ואני אומר - צריך לשים דברים בפרופורציה".

איך אתה מנתח את תחילת העונה הנוכחית?
"אני דווקא אני אוהב את מה שאני רואה. אני לא כל כך אוהב שאנשים שמתפרנסים מהענף הזה כורתים אותו בהתבטאויות לא יפות. אפשר לתת יותר כבוד לענף ולא נכון לדבר בכזאת נבזות, רשעות וזלזול על הכדורגל, כי לפחות בשנתיים האחרונות יש עליה בכמות הצופים וקהל מגיע, ואפילו התנאים לצפות משחק שודרגו ללא הכר. יש איצטדיונים שמכבדים את האוהד ונותנים חווית צפייה ויש גם משחקים טובים. אני אוהב את זה שמכבי פתוח תקוה עם 12 נקודות ושמכבי תל אביב לא דורסת, זה נותן יותר עניין ומתח. גם מה שקורה בב"ש טוב בעיני. גם בתקשורת צריכים לתת קצת יותר כבוד, בפרט שמכבי תל אביב הגיעה לאלופות. צריך לכבד וגם כשהם מפסידים 4:0 לצלסי אפשר למתן את הפרשנויות ולא לקטול מיד. זה עניין של תהליך ובניית מסורת ואני מאמין שנבנה את המסורת הזאת בעתיד".

בתור ישראלי, איך אתה מקבל את זה שפתאום יש מאמנים זרים?
"צריך בעיני גם לתת כבוד לאנשים שבאים מבחוץ כי הם בסופו של דבר יהיו השגרירים הכי טובים שלנו. מנדיונדו למשל, גמרו עליו את ההלל בהתחלה ובסוף הרגו אותו. אין סבלנות ואין קרדיט. הכדורגל הוא בבואה של החיים פה. אין כבוד, אין סבלנות וסובלנות. אני לא זוכר מהתקופה שלי את הקללות ששומעים היום בכדורגל. זה כבר לא בן זונה, אלא שיהיה לך סרטן וקללות לילדים והמשפחה. אולי זה דור אחר. אני לא חושב שיש מקום לקללות כאלה במגרש כדורגל".

היה שלב שהתאכזבת שלא קיבלת הצעות?
"אני תמיד פתוח, אבל הראש שלי לא יושב סביב זה היום כי כשפוטרתי מקרית שמונה ואחר כך היו לי הצעות רציתי אחרי 40 שנה לעשות קצת חשבון נפש עם עצמי ולהיכנס לאיזו שנת שבתון, להתנער מהדברים השלייים ולהקדיש למשפחה כי פספסתי אותם קצת בגלל הטוטאליות של הקריירה. אחר כך כשאתה כבר לא בלופ הזה שנתיים וחצי, אז אנשים מאבדים אותך. היו בתהחלה קצת הצעות אבל לא רציתי אחרי קרית שמונה, ולאט לאט זה נמוג ונעלם. גם המאמנים אשמים בזילות במעמדם ברמה הזאת, כי הם עובדים בשכר לא שכר, ובלי לפגוע בקולגות יש לא מעט מאמנים שבמידה מסויימת מבטלים את עצמן מול התנהלות של בעל בית כזה או אחר וחבל".

אתה מתכוון לבית"ר ירושלים?
"כן, בית"ר ירושלים כבר הרבה מאוד שנים, מאז גאידמק, לא נמצאת בטופ מבחינת הצמרת והמאבקים. היום זה עדיין מועדון גדול מבחינת קהל, אבל מבחינת קבוצה הם כבר ממש לא שם. הם מאבדים את הזהות, רוב שחקני הבית הטובים כבר לא שם, הקהל שהיה הנכס הגדול ביותר לא מאמין בקבוצה וגם כשכבר מאמין אז שוב יש ירידה מקצועית דרסטית. במקום מי ששוחרר הגיעו שחקנים בינוניים. הבעיה הגדולה ביותר היא הגזענות שעוברת כל גבול, וזה מה שגורם לאנשים להדיר את רגלם מבית"ר. פעם היו אנשי עסקים שהיו מוכנים לעזור בכל פעם שהתבקשו והיום זה לא קורה".

בתור מישהו שמכיר את הקהל הירושלמי, יש פתרון?
"אני לא אוהב לעשות הכללות כי בכל הקהלים בארץ יש את הקומץ הזה, אולי למעט הפועל ב"ש ומכבי תל אביב. אני לא חושב שנכון להטיל את זה רק על בעל הבית. יש פה עניין של אכיפה וחוקים. המשטרה וההתאחדות חייבות לשלב זרועות כי המועדון לא יכול להילחם בזה לבד. הבעיה הזאת עמוקה מאוד ומובנית מאוד, שיהיה קשה להיפטר ממנה בשלב הזה".

לגבי הפרישה כשחקן. הצטערת שכך זה נגמר?
"זה נשמע אבסורד, אבל אני אומר שלמזלי אמנם פרשתי מפציעה יוצאת דופן, אבל לפחות זה קרה בגיל 38. אני מסתכגל על חצי הכוס המלאה, יש לי עין אחת ולפחות זה לא בא לי קודם. מה שגרם לי לא להתאכזב זו העובדה שמיד התחלתי לעבוד כעוזר מאמן אז לא היה לי מרווח זמן להיכנס לדיכאון".

אתה חושב שהיית יכול להגיע למקומות גבוהים יותר כשחקן?
"תמיד אתה שואף אבל מה שקורה היום זה לא מה שהיה אז. הייתי בנבחרות הצעירות וקצת בבוגרת אבל מאוד אהבתי את התקופה של הדור שלי. שיחקנו מול מגרשים מלאים, היו משחקים מאוד מאתגרים עם קהל אחר עם מתח, שחקנים עם כבוד הדדי. זה לא פחות חשוב מקידום אישי. לא היה את המגרשים והכסף של היום, המעטפת שנותנת לשחקן להתרכז רק בכדורגל. בזמננו זה לא היה ועדיין הצלחנו. ברוך השם נהניתי מכל רגע".

אי אפשר לסיים בלי הנושא שאתה אחד המומחים בו. קטמון והפועל ירושלים, יהיה פיתרון?
"לא, ולא צריך. מספיק לנסות. בקטמון הגיעו לאן שרצו להגיע ובנו את מה שרצו לבנות. יש להם קבוצה משלהם שמנוהלת בצורה יפה והם עושים דברים קהילתיים יפים. גם הם צריכים להבין שלא צריכה להיות שום מלחמה, הם הפכו להיות שני מועדונים שכל אחד הוא ישות בעיני עצמה. אין מקום לשנאה ואפילו למה שהיה בדרבי האחרון. למרות שמבחינתי דרבי זה תמיד אדום מול צהוב. כל אחד צריך להוריד את הלהבות כי איחוד לא יהיה, יש אנשים שלא רוצים כל אחד מסיבותיו, וזה נלעס ונותח. פתטי לדבר על זה כבר".