המחצית הראשונה בשרלרואה הייתה תמצית כל חיי כאוהד בית״ר ירושלים - רכבת הרים של אמוציות, התרגשויות, התקפי לב וכעס מטורף על המעטים שהורסים לכולם. מצד אחד - אני בספק אם אוהדי שרלרואה אי פעם ראו תצוגת עידוד שכזו. מצד שני - היה בתצוגה הזאת גם את הדברים המכוערים ביותר שהמשחק יכול להציע - מזריקת חזיזים וקללות מכוערות, דרך השלכת חפצים והתפרעויות קהל מיותרות. באופ"א אגב כבר ראו כאלה, ולא יהיו רחמניים כלפי הקהל. ובצדק.
24 שעות לפני המשחק עוד לא הייתי בטוח שאסע. הראש אמר לא, הלב אמר כן. נכנעתי ללב ונסענו עומר ואני לחוויה אירופית בלתי נשכחת. הדיבורים לפני המשחק על עוינות בין שני מחנות האוהדים התגלו כקשקוש ובפועל היו מפגשים נעימים בין אוהדים מתרבויות שונות, החלפות צעיפים ותמונות משותפות. התהלוכה ברחובות של העיר הישנונית הייתה עוצמתית והבטיחה הרבה עוד לפני שריקת הפתיחה.
עוד בטרם נשמעה השריקה עשרות אוהדי שרלרואה באצטדיון החליטו להתגרות בנו, התקרבו ליציע הצהוב והצדיעו במועל יד מכוער. מה שבהכרח לא הצדיק את התנהגותם של כמה עשרות מאוהדי הקבוצה שמהרגע הזה כאילו עשו הכל כדי להעיף את בית"ר מאירופה. מדהים היה לראות מאות אוהדים שעשו את כל הדרך לאירופה נלחמים בכמה עשרות שעשו את כל מה שניתן כדי להבטיח שלא נהיה שם יותר.
אני שמח שנסעתי למשחק, כי זו הייתה חוויה בלתי רגילה אבל אני מתבייש הרבה יותר כאוהד בית״ר וכישראלי על ההתנהגות המחפירה. אני יוצא מהמשחק מתוסכל ועם כעס רב, לא בגלל השחקנים שנתנו את הנשמה או בגלל התוצאה הספורטיבית, אלא בגלל אותם אנשים, שאי אפשר לקרוא להם אוהדים שהרסו לכולנו חוויה אירופאית בלתי נשכחת. ובעקבות האירועים הערב, אולי חד-פעמית. אגב במחצית השנייה השופט כבר סיים את העבודה שהתחילו האוהדים.
אני רוצה מאוד לקוות שהרוב שהיה מאוד קולני כנגד המעטים שהרסו יכריע, אבל לראשונה בחיי - אני כבר לא בטוח שבקרב הזה ננצח.