נכשל במבחן הזמן
כריסטיאנו רונאלדו הגיע כשחקן היקר בהיסטוריה, ניפץ שיאים, קיבל גיבוי ואת הסגל הכי עמוק, אך במבט לאחור אפשר לומר בגלוי: אליפות אחת ב-6 עונות מעידה שהתקופה שלו במדריד היא כשלון. וגם: נקודות למחשבה על אנצ'לוטי, בייל, קסיאס והדילמה בחוד. דעה
זה לא אישי
שש עונות במדים הלבנים, 310 שערים (37 גולים בממוצע לעונה בליגה), שתי זכיות בכדור הזהב, מעורבות ישירה ב-60% מהכיבושים של הקבוצה העונה. מרשים? מאוד. קטלני? בהחלט. הצלחה של כריסטיאנו רונאלדו? לא בטוח.
בכל הנוגע לסטטיסטיקות אישיות, כריסטיאנו התבסס בריאל כאחד הסקוררים הגדולים בהיסטוריה. העניין הוא שזה גורם לאמנזיה. נראה שבכל הנוגע אליו, במדריד צללו לשכחה לגבי הדבר הכי חשוב בכדורגל: תארים קבוצתיים.
"רונאלדו הוא יורש ראוי לדי סטפאנו. הוא זכה בכדור הזהב בפעם השניה והוא כבר אגדה במדריד", הצהיר פלורנטינו פרס זמן לא רב אחרי מותו של נשיא הכבוד בקיץ האחרון. אלא שכשדי סטפאנו הגיע לריאל, הוא שינה את פני הכדורגל הספרדי. הבלאנקוס שלו קטעו בצורת בת 21 שנים ודון אלפרדו הוביל את קבוצתו ל-8 אליפויות בעשור ול-5 זכיות רצופות בגביע האלופות (כאשר הוא כובש בכל הגמרים היבשתיים). כריסטיאנו הגיע כשחקן היקר בהיסטוריה, קיבל את המפתחות ואת מלוא הגיבוי, זכה לסגל העמוק והיקר בעולם והצליח לזכות באליפות אחת ב-6 שנים. ההשוואה ביניהם היא לא פחות מחילול הקודש, במושגים ספורטיביים כמובן. בכל זאת, 1 מ-6 מהשדה.
אין צורך להציג את סוללת התארים שצברו כוכבי היריבה ברצלונה בשנים האחרונות, כי הכשלון הספורטיבי של ריאל בתקופת רונאלדו עומד בפני עצמו. קראתם נכון, כשלון. בטח כשמדובר בסגל בשווי 719.8 מיליון יורו, בטח כשמדובר במועדון הגדול בעולם. למרות הזכיה העשירית בצ'מפיונס, על אף שתי הנפות הגביע המקומי. כי קבוצה גדולה באמת קודם כל מוכיחה את עצמה בזירה הקשה ביותר, זו שמתישה ויוצרת מתחים, פציעות ודילמות מדי שבוע. שם, במרתון, כריסטיאנו מתברר כאצן שפורץ מהאדנים ומנצח רק בספרינטים.
הכל בראש?
"אשמח לזכות כאן באליפות בעונה הבאה", אמר קרלו אנצ'לוטי בתום ה-1:4 חסר החשיבות על אספניול, והבהיר לפלורנטינו פרס כי הוא פה בשבילו אם ירצה בו. בפני נשיא ריאל מדריד, אם כן, ניצבת כעת שאלה גדולה: האם לבטוח במאמן שזכה בשלוש אליפויות בלבד ב-20 שנות קריירת אימון? (תזכורת: את מרבית שנותיו כמאמן העביר במועדוני ענק).
כשקיבל את הג'וב הנחשק והלחוץ ביותר בענף, בקיץ 2013, אנצ'לוטי קיבל גם חדר הלבשה מלא בשחקנים מתוסכלים, וקבוצה שבהתנהלות שלה על ומחוץ למגרש לא עשתה יותר מדי כבוד למועדון הכל כך מפואר. באופן כמעט מיידי, ובשונה לגמרי מקודמו בתפקיד, האיטלקי בן ה-55 הביא שקט לצד הלבן בבירת ספרד. המשימה הראשונה הוגדרה כהצלחה. גם ההמשך היה חיובי. למרות שלא הצליח להחזיר את האליפות לברנבאו, אנצ'לוטי היה האיש שהגשים סוף כל סוף את החלומות על "לה דסימה", וגם הוביל את ריאל לניצחון על ברצלונה בגמר גביע המלך.
אבל בריאל כמו בריאל, הזכרון קצר. את העונה הזאת יסיים אנצ'לוטי בלי שום תואר משמעותי (יסלחו לנו גביע העולם למועדונים והסופרקאפ האירופאי), כך שסוגיית עתידו במועדון עולה ויורדת מהכותרות במהירות של יוסיין בולט. אמיליו בוטראגניו ופרס עצמו מסרבים בשלב זה להתייחס לנושא, אבל שמות מועמדים להחליף את האיטלקי כבר יש. הם לא מגיעים משום מקום.
לא בטוח שמישהו מהמועמדים - יורגן קלופ, רפא בניטס, זינדין זידאן - עדיף על אנצ'לוטי, מהמאמנים הבודדים שזכו 3 פעמים בצ'מפיונס. הגרמני מאמן מוערך, אבל עדיין לא אימן במועדון לחוץ כל כך; בניטס לא מפסיק להיכשל כבר שנים ארוכות; זידאן כמובן חסר ניסיון.
על פניו, ההחלטה של ריאל צריכה להיות קלה. עם זאת, ללבנים יש אליפות אחת בלבד בשש העונות האחרונות, נתון שהם לא יכולים לישון איתו בשלווה, ולאנצ'לוטי שלוש כאלה ב-20 שנים כמאמן. בריאל כמו בריאל, הזכרון קצר. במקרה הזה, אולי זה לטובה.
כבר לא קדוש?
כפיות טובה, אין ביטוי מתאים יותר כדי לתאר את מה שעובר איקר קסיאס בשנים האחרונות. אל תטעו, מרבית אוהדי ריאל עדיין מעריצים ותומכים בסן איקר, אבל פעם המיעוט הקולני ההוא לא היה פוצה פה. הנשיא פלורנטינו פרס דאג להביא את קיילור נבאס ומתיר לשמועות בנוגע להגעת דויד דה חאה לפרוח. אז מדברים על מעבר לארסנל, פאריס סן ז'רמן או בעלת ממון אחרת, אבל קודם כל צריכים בבירת ספרד לענות על שאלה אחת: האם זו אפשרות טובה יותר מאשר להעניק גיבוי ולהמשיך עם הקפטן/שחקן הבית הוותיק ביותר/השוער האגדי? התשובה שלנו: לא.
שעיר לעזאזל
שער ששבר סופית את אתלטיקו בגמר האלופות, שער בלתי נשכח על הראש של ברצלונה בגמר גביע המלך. גארת' בייל היה אחראי ישיר לשתי החגיגות של ריאל מדריד בעונה הקודמת, ובכך השכיח כמעט לגמרי את הסכום העצום ששולם עליו. אבל הרגעים האלה לא הפכו אותו לחסין. הציפיות צמחו עוד יותר, ההבטחות לא קוימו שוב (בייל היה מהחלשים יותר העונה) והוולשי הפך מגיבור לכמעט-אויב בן רגע, כך לפחות נטען בתקשורת הספרדית.
כבר זמן רב נקשר שמו של בייל עם מעבר אפשרי למנצ'סטר יונייטד, שנתיים בלבד אחרי שנרכש מטוטנהאם. אולי זה בגלל מערכת יחסים רעה עם רונאלדו, אולי עקב לחץ האוהדים ואולי כי שיווקית זה פשוט לא זה. כך או כך או כך, ריאל תטעה אם תניח לכוכב בן ה-25 ללכת. למה? כי כריסטיאנו כבר נכנס לעשור הרביעי של חייו וכי בייל הוא בקלות מהשחקנים הטובים בעולם כשהסביבה נכונה. עוד סיבה? בבקשה: בייל זכה בשני תארים משמעותיים במדריד בשתי עונות, לרונאלדו יש 4 כאלה ב-6 עונות. כן, הגיע הזמן לשינוי אווירה בברנבאו. לא, בייל הוא לא האיש שצריך לעזוב.
ישחיזו את החוד?
15 שערי ליגה ו-11 בישולים. זהו לא מאזן גרוע. גם 88 שערים ו-56 בישולים ב-188 משחקי ליגה במדי ריאל הם לא סיבה להתבייש. ובכל זאת, במדריד מרגישים שכרים בנזמה הפך נינוח מדי. שהוא לא מרגיש מאוים. שאולי הגישה הטוענת שחלוץ מרכזי צריך רק להשלים את המכסה של רונאלדו ובייל פשרנית מדי.
בברנבאו ראו את שלישיות החוד של בארסה ובאיירן וגם חזו בחלוצי-על נודדים ברחבי היבשת. מדיווחים בספרד עולה שבמועדון התקבלה החלטה: צריך להלחיץ את בנזמה, שייאבק על מקומו. צ'יצ'אריטו אמנם הצליח לחדור לתודעה, אך בתקשורת הספרדית מעריכים שהמקסיקני יעזוב בתום תקופת ההשאלה והיעד העיקרי הוא זה שנמכר רק בקיץ האחרון ליובנטוס.
אלבארו מוראטה, בן הבית שהעיף לאחרונה את קבוצת נעוריו מאירופה, הועבר לטורינו תמורת 22 מיליון יורו. סעיף החזרתו קבע תג מחיר בגובה 30 מיליון יורו, תוספת סבירה עבור חלוץ מקומי צעיר שהשתבח ברמות הגבוהות ביותר. אם ירצו לדחות את המהלך בשנה, הוא כבר יעלה 35 מיליון. אחרי שברקע דובר בשנים האחרונות על פלקאו, סוארס, אגוארו, קבאני, לבנדובסקי ואחרים, הגיע הזמן שריאל תחזור לעמוד מאחורי חלוץ שגדל אצלה.