אחרי הניצחון האחרון ביורוליג, בבית נגד פאנתינאייקוס החמאנו למכבי שיש שיטה, דרך ומחוייבות אבל משהו התפרק בשני משחקי החוץ האחרונים ופתיחת המשחק בברצלונה הייתה המשך ישיר לרבע האחרון של מכבי תל אביב בבלגרד. נכון שהיריבה איכותית יותר, אבל המגמה של רכות והיעדר מנהיגות על הפרקט נמשכה. כשאתה בא למשחק נגד ברצלונה - וברור שמכבי יודעת, מתכוננת ומדברת על הדברים האלה - אתה יודע שהקטאלונים (קבוצת ההתקפה השלישית ביורוליג אחרי צסק"א וריאל) מנצחים בטופ-16 בכל פעם שהם קולעים מעל 80 נקודות, ובהפסדים עצרו אותם על פחות מ-73. אם נתוני פתיחה כאלה, פשוט אי אפשר לעלות לפרקט כמו שהצהובים עלו. דרך אגב, בכל דו"חות הסטטיסטיקה, אם בארסה קולעת 9 שלשות היא תמיד מנצחת. וכמה היא קלעה הפעם? בדיוק 9 שלשות.
זה לא היה משחק שצריך לפרוט אותו ולכמת אותו לניתוחים מקצועיים וסטטיסטיים כי גיא גודס צדק כשאמר בסיום – המספרים של ברצונה מבהילים. זה היה יותר משחק של מגמות.
מכבי, שבהרבה משחקים בשלב הראשון התנהלה כאנדרדוג הייתה חייבת לבוא עם אותה מחשבה גם למשחק החוץ בברצלונה, ולהופיע אחרת ברבע הראשון בכל מה שקשור לפיזיות, אגרסיביות, אינטנסיביות, משחק ההגנה ועבירות. הצהובים היו צריכים לגרור את המשחק לתוצאה נמוכה – כמו שאלבה עשתה בהיכל נגד מכבי, או פשוט להפנים וללמוד מהניצחון הגדול על ברצלונה בבית – 68:70. אז, החמאנו למכבי על משחק ההגנה, אפילו אם צריך לקחת בחשבון את ההבדלים בין ההגנה בבית ובחוץ, והעובדה שהפעם נבארו ואולסון שיחקו.
לפני המשחק העזנו לדבר על כך שההגנה של ברצלונה שנמצאת בנסיגה בכמות ספיגת הנקודות ב-4 השנים האחרונות. הקבוצה שספגה בעונת 11/12 רק 62.1 בממוצע ושנה לאחר מכן 67.2 (פעמיים מקום ראשון ביורוליג), עלתה בעונה שעברה ל-72.9 (מקום 5) והעונה סופגת 75.7 (מקום 8). אם זה לא מספיק, בטופ-16 היא הלכה אפילו אחורה וספגה 77.9 לעומת 73.8 בעונה הרגילה. בסוף המשחק, גודס כבר דיבר על כך שההגנה של המארחים טובה במיוחד ומפעילה לחץ על הגארדים.
אותו לחץ, גורם למכבי לבעיות. הצהובים לא רגילים לראות לחץ כזה במשחקי הליגה בארץ, נגד ההגנות האיזוריות, המתחלפות והטריקיות. כבר בשבוע שעבר בבלגרד ראינו שהגארדים של מכבי לא מסתדרים כאשר מתקיפים אותם בהגנה. מכבי, שרוב משחק ההתקפה שלה בנוי על כדרור (אחד-על-אחד, משחק בין שניים), לא הצליחה להסתדר עם הלחץ ונפלה במלכודת. דווקא ברגעים שאלופת אירופה שיחקה עם מוליך כדור אחד, הדברים זרמו יותר. יוגב אוחיון, לינהארט, סמית', אלכסנדר ורנדל שיחקו יחד (בזמן שפארגו והיינס על הספסל) וראינו ניצנים של הדרך שבה מתמודדים עם הגנה שכזו – עם כל אותם האלמנטים שאנחנו מדברים על כך שקבוצת כדורסל חייבת שיהיו לה – מסירה, תנועה ללא כדור, הוצאת הכדור מידי הגארדים, חיתוכי דלת אחורית, משחק חסימות ולא שוב משחק סטטי שעוזר להגנה להיות בעמדות העזרה הנכונות, כששחקן אחד בלבד מנסה לחדור את קו ההגנה.
כבר במשחק הליגה בין גראן קאנריה (מקום 9 בליגה) של אאיטו רנסס האגדי נגד ברצלונה כור מחצבתו, ראינו את ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור בין הליגה שלנו לזו של ספרד ברמת הביצוע. אחזור על זה בפעם ה-1,000: כדורסל זה משחק של הרגלים – קשה לשנות את ה-DNA בתוך יומיים-שלושה, וזו הסיבה שלמכבי קשה להתמודד מול הקצב והלחץ הזה. איך אפשר לחפות על ההבדלים בסגנונות? לעשות התאמות מקצועיות בשוליים, להיות משוכנע שהשארת את הכל על הפרקט, ולא כקלישאה, ושעשית 150 אחוז מאמץ – מה שלא נראה אמש.
לחץ על הכדור כמו שסטארונסקי הפעיל, או הצורה שתומאס מנע את הכדור מדווין סמית', מוציאים את מכבי מהתזמון של ההתקפה, גורמים לשחקנים לקבל את הכדור באיזורים לא נוחים ואז בלית ברירה אתה הולך אחד על אחד עם הראש בקיר, כמו שפארגו הלך.
משחק היורוליג הזה היה אתנחתא מאכזבת מהדרמה בחצי גמר גביע המדינה לנשים וממשחק יורוליג מרגש בין גל מקל לקאחה לבוראל, אבל עכברי הכדורסל קיבלו סוכרייה הלילה בדמות המשחק בין קליבלנד ודייויד בלאט לסן אנטוניו. ועצה קטנה לסיום, למי שמאס מפוליטיקה: בואו נראה הערב 4 קבוצות פיינל-פור בפוטנציה מתחרות אחת נגד השנייה. ב-19:00: צסק"א נגד אפס אנאדולו, ב-21:45: אולימפיאקוס נגד פנרבחצ'ה. אחת מהן תהיה היריבה של מכבי בהצלבה, שווה לעקוב.