לפני כשנתיים, החבר הכי טוב שלי אלון, אסף את רעייתו ובנו ועבר להתגורר בנתניה. סביבה נעימה, פארקים ומדשאות, שבילי אופניים, גנים ובתי ספר חדשים, אוכלוסיה צעירה ואיכותית. אבל פניו של אלון נפלו. במשך שנה וחצי מהיום שרכש את הדירה במיטב כספו, הוא דיבר רק על יתרון אחד במעבר. הקרבה לאצטדיון החדש בנתניה. אלון מנוי כבר שנים למכבי ת"א, הקבוצה זורמת בעורקיו והוא חובב כדורגל מושבע.
ואז, בדיוק כשעבר לנתניה, מכבי נתניה ירדה ליגה. לא שהוא תכנן לבקר שם בכל שבת שנייה, אבל המחשבה שאצטדיון כדורגל מהמתקדמים בארץ יהיה ליד ביתו, הסבה לו נחת. בכל זאת, מכבי ת"א הייתה אמורה לבקר שם לפחות פעם או פעמיים בשנה. כעת נתניה ירדה ליגה ואלון היה שבור. האמת, שכל הליגה התבאסה שאצטדיון יפהפה כזה יורד ליגה. ממש בזבוז. אבל המציאות עלתה על כל דמיון. ליגת העל בישראל המציאה שני מונחים שהכדורגל העולמי בכלל והאירופי בפרט לא מכיר בשגרת היומיום. רדיוס ושזרוע.
רדיוס - עונש לקבוצה שאוהדיה התפרעו, קיללו, הפגינו, השחיטו, זרקו וגידפו.
שזרוע - לפני כל חורף האצטדיונים בישראל עוברים תהליך הכשרת הדשא לקראת החורף הקשה מנשוא. הקור העז והממטרים האדירים שאירופה לא מכירה מצריכים היערכות
ואם נזנח לרגע את הציניות, האם יעלה על הדעת שליברפול תארח את צ'לסי באולד טראפולד? האם ייתכן שבאיירן מינכן תארח את המבורג בדורטמונד או שריאל מדריד תארח את בילבאו באצטדיונה של סביליה יהיו הסיבות אשר יהיו? נשמע מופרך? כך זה קורה בליגה השישית באירופה.
אלון גר בנתניה כבר שנתיים והיה באינספור משחקים באצטדיון הסמוך לביתו. מעבר למשחקי "בית" של רעננה, שלה כלל אין מגרש ביתי ומשתמשת במתקן כביתה ובמשחקי הבית של נתניה ששבה לליגת העל, הוא כבר היה במשחקיה של מכבי נגד עכו (אירחה בעקבות עונש רדיוס), הפועל חיפה ובית"ר ירושלים (רדיוס של מכבי) ובני סכנין (רדיוס של סכנין) - והיד עוד נטויה. המצב הפך להיות כל כך מגוחך שהוא חגג עם זריקת הטרופית של אוהד עכו מתוסכל. "יששששש" הוא זעק בקבוצת הואטסאפ של החבר'ה. מיד הוא ידע. במחזור הבא במקום לעבור דרך טלאים לעכו, הוא ייצא ברגלו, רבע שעה לשריקת הפתיחה. ואכן כך היה.
במחזור האחרון הוא ידע: תהיה מהומה במשחק של סכנין נגד בית"ר, בבית הדין יגיעו עונשי הרדיוס, ובמקום לצאת למסע לדוחא במשחק החוץ הבא, הוא צפוי לצאת ברגלו לאצטדיון הסמוך לביתו. המצאה ישראלית שגובלת באיבוד הספורטיביות. ושוב. אם נתניה לא הייתה מארחת את מכבי חיפה במקביל, החלום היה הופך למציאות.
בכל העולם מגרש ביתי, הוא מקדש. גם שבלונדון יש אינספור אצטדיונים אף אחד לא מדמיין שק.פ.ר או פולהאם יארחו בוומבלי או באמירויות. לא כסף. לא שזרוע. לא רדיוס ולא שום סיבה. בית ספורטיבי זה מקדש ספורטיבי. בישראל דווקא לא.
לו אלון היה אוהד נייטרלי שסתם רוצה ליהנות מכדורגל ישראלי הוא יכול היה ליהנות גם ממשחקי הבית של נתניה, משחקי הבית של רעננה וגם לא מעט משחקים של הפועל ת"א. היריבה העירונית אירחה בנתניה בשנתיים האחרונות את עכו, בית"ר וקריית שמונה והפנקס עוד רושם. 3 משחקי הרדיוס של הפועל ת"א ומכבי ת"א בעקבות מאורעות הדרבי האחרון לבטח יספקו לאלון כמה משחקים קל"בים.
השנה הכדורגל הישראלי כבר חצה את גבולות הטעם הטוב. אנחנו לאחר 9 מחזורים בלבד ושימו לב לרשימת המשחקים שלא שוחקו בביתה של המארחת:
הפועל חיפה – מכבי נתניה, מחזור 4 (בעכו/שזרוע)
בית"ר ירושלים – מ.ס. אשדוד, מחזור 4 (מושבה/רדיוס)
הפועל עכו- מכבי ת"א, מחזור 5 (נתניה/רדיוס)
בני סכנין - קרית שמונה, מחזור 6 (אשדוד/תאורה)
בני סכנין- מכבי פ"ת, מחזור 8 (אשדוד/תאורה)
הפועל פ"ת - קריית שמונה, מחזור 8 (אשדוד/ שזרוע)
מכבי פ"ת – הפועל עכו, מחזור 9 (ראשל"צ/שזרוע)
וכל זאת עוד לפני העונשים להפועל ומכבי ת"א על ההתפרעויות בדרבי ולסכנין ובית"ר ירושלים עקב המשחק האחרון של השתיים. בסך הכל, אם נוסיף את משחקי הרדיוס הקרובים של הפועל ומכבי (3 לכל קבוצה) ובית"ר וסכנין (משחק רדיוס אחד) נקבל תמונה עגומה - 15 משחקים שהביתיות מארחות לא בביתן, לא כולל הפועל רעננה. מדהים כמה שזה מגוחך. מגוחך כמה שזה אמיתי.
הפתרון הנוח של רדיוס לקבוצה הורס כל חלקה טובה של ספורטיביות, מסורת, תחרותיות ועניין בליגה. אולי מישהו כבר יתעורר משנתו בהתאחדות, במנהלת ובקבוצות וישים לזה סוף? לשם דוגמא, נניח ואנו לקראת מירוץ משולש לאליפות עם מכבי ת"א, ק"ש וב"ש. האם זה הוגן שבאר שבע תגיע למשחק באצטדיון הביתי של סכנין בעוד קרית שמונה כבר נהנתה ממשחק שסכנין "אירחה" אותה באשדוד ואת מכבי ת"א "תארח" בנתניה? האם אין פה פגם בספורטיביות? כמובן שדוגמאות יש אינספור במלחמות בצמרת ובתחתית.
ומה הסיפור עם השזרוע? מדינת ישראל הפכה להיות מובילה כמעט בכל תחום.הייטק, טכנולוגיה, רפואה, תקשורת, צבא, אקדמיה, קולינריה ומה לא בעצם. איך ייתכן שב-2014 ישראל המדינה היחידה בעולם, אבל היחידה, שסוגרת אצטדיונים באמצע העונה לטובת טיפוח דשא. יסבירו לנו תנאי מזג אוויר, זווית השמש, הלחות והשד יודע מה. שום דבר לא חי וקיים רק בארצנו הקטנטונת. רק המסורת רבת השנים של שזרוע. וה"מוח היהודי"? הוא לא מצא לכך פתרון. נו באמת. לעיתים נראה כאילו הכדורגל הוא התגלמות הכסת"ח הישראלי. יש עליה לרגל לישראל כדי לראות מה נעשה במכון ויצמן, פרסי נובל מחולקים פה כמעט בכל תחום. אבל בדשא? פתרון לזה לא נמצא.
ועד שכל תחלואי ליגת העל הישראלית לא ייפתרו, אלון ימשיך לקוות להתפרעויות אוהדי היריבות, לשזרועים ארוכי טווח ועד כמה שזה יישמע מגוחך - אפילו לקצת עונשי רדיוס לקבוצתו מכבי ת"א. כי מה איכפת לו שהמנוי שלו יהיה 5 דקות רגליות מביתו?