כשהחיוך מנצח מינוס בבנק: על גמר 2010

זה היה אחר צהריים ממש, ממש, ממש חם, איפשהו בימים הארוכים שבין משחקי רבע הגמר לשני החצאים, שבין היד של סוארס לנגיחה ההיא של פויול מול גרמניה. יצאנו לטייל ביוהנסבורג וכשחזרנו ברכב שמענו את קריינית הרדיו מודיעה בלקוניות ש"פיפ"א פתחה שוב את מכירת הכרטיסים לגמר". מה? כמה? מתי? רגע... עצרו הכל, תעשו שהעולם יפסיק להסתובב לרגע. חשבנו שעובדים עלינו, או שאולי בעצם לא שמענו נכון. אז אימתנו את המידע הזה עם הנהגת, תושבת דרום אפריקה, שנתנה את האישור. המסע מתחיל.

מיד באותו רגע התהפך כיוון הנסיעה, לאיזור אחר בעיר, שם נמצא משרד הכרטיסים, אם כי לא היינו כל כך אופטימיים. כי מה הסיכוי? כבר ניסינו להשיג את אותו כרטיס לגמר, אבל לא עלינו בהגרלה של פיפ"א. הגענו לשם רק באיזור 19:00, והחשש אומת: הפקידה בישרה לנו שהמכירה נסגרה להיום. "בואו מחר", היא אמרה בחוסר חשק. "ב-5 בבוקר".

מה? כמה? מתי? מדובר פה בשני חבר'ה שעושים את הטיול הגדול של אחרי הצבא ואת השעה 5:00 הם מכירים, לפחות נכון לעכשיו, רק מהצד שבו הולכים לישון. אבל המטרה, במקרה הזה בוודאי, מקדשת את כל האמצעים. כל השעונים המעוררים כוונו, שמא לא נתעורר ונפספס את הרכבת השניה שמובילה לסוקר סיטי ב-11 ביולי 2010. בעיניים טרוטות, אבל חדורי מטרה כפי שכנראה מעולם לא היינו (וככל הנראה מעולם לא נהיה), נסענו שוב להגשים את החלום.

פחדנו מתורים, מאנשים אזוקים למעקות וממחזות דומים לאלו של אוהדי מכבי מחוץ ליד אליהו לפני הפיינל פור של 2004. תכל'ס, זה היה הכי רחוק מזה: כנראה שהפקידה עבדה עלינו. המשרדים עדיין סגורים, דרום אפריקה עוד ישנה. "אנחנו פותחים בשבע", אמר אחד המאבטחים שבמקרה היה במקום, וגרם לנו להבין שאף אחד כבר לא יחזיר לנו את השעתיים של השינה שהלכו לאיבוד.

אז במקרה היתה איזו מסעדה באיזור, וניסינו למצוא את השולחן בו יש זווית ראיה לדלת הכניסה של המשרד. הדקות המתוחות עברו, ועברו, ועברו, ועברו. לאט לאט, אבל בסופו של דבר זה קרה. הדלת נפתחה. רצנו פנימה. בום, ישר לפקידה.

זיעה קרה בידיים, פרפרים בבטן, פחד, התרגשות. "אנחנו רוצים כרטיס", אמרנו בתקווה מהולה בחשש.
- "נשארו לנו רק כרטיסי VIP"
- "כמה הם עולים?"
- "9,500 ראנד"
בתרגום חופשי: נותרו למשחק הגמר כרטיסי VIP בלבד, שעולים כ-5,500 שקלים. לכרטיס אחד.

מה? כמה? מתי? אבל למרות הכל, לקח לנו בדיוק שניה אחת כדי לקבל החלטה. "שולם", אמרנו שנינו אחד לשני בחיוך עם זוויות שלא ידענו שקיימות עד היום. השטרות שנשלפו, כרטיסי האשראי שעבדו שעות נוספות והמינוס שיחכה לנו עם החזרה לישראל ממש לא הזיזו לנו. אנחנו בגמר המונדיאל, ולעזאזל העובדה שאנחנו צריכים אחר כך לעשות חודש של משמרות כפולות במסעדה כדי לכסות על זה.

אז היום הגדול הגיע, ספרד והולנד הגיעו כדי להשלים לנו את החוויה - אבל לא לנו זה לא ממש שינה. מצידנו, תביאו גם את טוגו. אנחנו שם - וכל העולם לא. ביום המשחק, מצאנו את עצמנו בסוקר סיטי שעות לפני, קיבלנו ארוחה עם בשר דרום אפריקאי נהדר (כרטיסי VIP, אחרי הכל...) ואפילו ספר עם צילומי טבע אפריקאיים אותנטיים למזכרת.

נכון, המשחק לא היה טוב, למרות השער ההיסטורי וההיסטרי של אינייסטה. ונכון, הרגשנו שקצת עבדו עלינו, כי המקומות לא היו יותר מדי טובים (זה VIP?) וגם ההנפה של הגביע היתה ביציעים שרחוקים מאיתנו. אבל לנו, שני ילדים בני 23 בקושי, זה לא הזיז; מבחינתנו, הכל היה רק תפאורה ביום שהרגיש כאילו נלקח מתוך חלום, כאילו לא באמת קרה, כאילו שמכאן אפשר רק לרדת. כי אנחנו בפאקינג גמר המונדיאל, ואתם לא.