גרמניה וארגנטינה, שתי נבחרות שסומנו על ידי רבים כפייבוריטיות ללכת עד הסוף במונדיאל, תפגשנה ביום ראשון בגמר. למרות הצלחתן של שתי המעצמות, אי אפשר להתעלם מהעובדה שנבחרות שהן אנדרדוג מובהק הצליחו להפתיע לטובה, הן מבחינת ההישגים והן מבחינת הכדורגל.
איך הן צמצמו פערים - מקצועיים ופיזיים? ברור שההתלהבות והרצון להוכיח הוא חלק מרכזי אבל אי אפשר להתעלם מהמוטיב הטקטי המרכזי. הולנד, קוסטה ריקה, צ'ילה (השאירה את ספרד בחוץ), אלג'יריה, מקסיקו ואחרות לא התביישו לשחק עם שלושה בלמים וקישור אחורי מעובה כדי לחפות על הגנה בינונית או איטית. למרות שזה נשמע מערך הגנתי, יש דרכים להיות יצירתי גם במערך כזה: הצטרפות של מגנים התקפיים. הצטרפות של קשרים מהקו השני לעומק. מתפרצות של חלוצים מהירים שאורבים בשטח פנוי דווקא בזמן מגננה.
מאז דור הזהב של רביבו, ברקוביץ' ואחרים, שהיה מפוצץ כישרונות כמעט בכל עמדה, הקמפיין היחיד שנבחרת ישראל הייתה קרובה לעליה או התמודדה שווה בשווה מול יריבות עדיפות היה כששיחקנו במערך הזה תחת אברהם גרנט. כך היה מול צרפת, שווייץ ואירלנד שהייתה אז בשיאה. לא הפסדנו לאף אחת מהן, ומצד שני הבקענו נגד כל אחת.
כחלק מאותו סגל, שהיה בו כוכב אחד אמיתי – יוסי בניון בשיאו - אני יכול להעיד שהמערך הזה נתן בטחון לכל הקבוצה במשחק ההגנה, כדי ליזום מבלי להיות חשופים. ברור שהיו ליקויים, הכדורגל לא היה סופר אטרקטיבי ועשינו טעויות אבל לפחות ככה צמצמנו פערי איכות גדולים בין הנבחרות.
נבחרת ישראל חייבת להגיע הרבה יותר צנועה ולהכין את עצמה לשחק במערך כזה במקרה הצורך. גם אם נתגונן, המערך הזה נותן גמישות ויכולת ליזום. לא נעים בכל פעם מחדש לראות את פערי המהירות והטכניקה של התקפות היריב מול ההגנה והקישור שלנו. נגד נבחרות חלשות יותר בהחלט אפשר לחזור לרביעית הגנה והרכב יותר התקפי.
בשורה התחתונה, אנחנו לא במעמד לשחק את הכדורגל שלנו ולצפות שאחרות יגיבו אלינו. כרגע חובותינו להיות הרבה יותר גמישים בהכנה שלנו לנבחרות אחרות ולהתאים את עצמנו לסיטואציה. המונדיאל הזה הוכיח שגם נבחרות הרבה יותר טובות מאיתנו עושות את זה.