ריקוד רומנטי: גביע המדינה מסמל את היופי שיש בכדורגל

רומנטיקה. ע"פ מילון אבן שושן: השקפת עולם המבוססת על הרגש והדמיון, ההזיות. העדפת הרגש על השכל.

להתעורר הבוקר, לשפשף את העיניים ולא להאמין. בנט אשכרה התנצל. אבל לא רק זה, 3 קבוצות מתוך 4 הראשונות בליגת העל, 3 אימפריות במונחים שלנו, עפו בסיבוב הראשון של גביע המדינה. אפשר אולי לחשוב שמדובר פה בזילות המפעל, בזלזול באוהדים, בחוסר יכולת או סתם חוסר חשק להתאמץ, אבל זה ממש לא זה. הבוקר הזה, יותר מכל, מסמל את מה שעובר על הכדורגל הישראלי בשנתיים האחרונות, ריח של שינוי באוויר. לטובה או לרעה? ימים יגידו.

ישבתי אתמול דווקא במשחק בין שתי קטנות, הפועל פ"ת מול בני יהודה. מעל היציע של האורחת התנוסס שלט: "בני יהודה לא תרד", אנחנו הוספנו: "וגם לא תעלה". לכל הכתומים סביבי היה ברור דבר אחד: עדיף לבני יהודה, עם כל 10 הנקודות שהשיגה ב-19 משחקים, לעוף מהגביע. ההתעסקות הזו עכשיו במשחקים באמצע השבוע, בלחץ, במפעל שבו רק המנצח שורד, לא טוב לקבוצת תחתית שנאבקת על חייה (ע"ע הפועל ר"ג). האכזבה בסיום הסתכמה בנשימה ארוכה פנימה, מלמול "שיט" קטן והלאה, לאכול סושי.

על הקווים של בני יהודה עומד אחד, יוסי אבוקסיס. אם יש משהו שאפשר להיות בטוחים בו, זה שאבוקסיס לא יוותר עד הרגע האחרון, כמו בגול ההוא של הפועל ת"א מול צ'לסי, כמו שהוא הרים חבורת שחקנים על הדשא ורצה להבקיע עוד אחד. אבל למרות הכול, נראה שהוא לא מצליח להעביר את האופי הלוחמני הזה לחניכיו, דווקא בני יהודה לא יכולה לוותר לעצמה, בשום משחק, באף מסגרת. להלחם כדי להלחם, כדי לדעת שיש בך את זה, כדי להרגיש.

אבל זה בדיוק הגביע, ובגלל זה בדיוק עפו 3 גדולות. מאז ומעולם, משחר ההיסטוריה ועל פני כל היבשות, מפעל גביע המדינה הוא המאבק הכי רומנטי שיש לכדורגל להציע לאוהדים. בשנתיים האחרונות, המלחמה הזו שבין הרגש לשכל בכל מה שקשור לכר הדשא, קיבלה גושפנקא והוכתר בה המנצח. כל 3 הגדולות הפכו להיות קבוצות אנליטיות, מחושבות, אצל הצהובים אפילו מדביקים להם מכשירים לגב שבודקים כמה הם רצים, מה הם שותים, לחץ דם בשעת הארוחה, ומה מזג אוויר בבורקינה פסו כשהים גבה גלי. בהפועל ת"א ומכבי חיפה עושים את הדרך הבטוחה למקום הזה או לפחות שואפים לשם, גם אם יש לא מעט מהמורות בדרך.

בגביע אין שכל, הסטטיסטיקה לא עומדת לטובתך או לרעתך, זה לא משנה כמה נכתב במכשיר שרצת, חילצת, בעטת. כי זו לא הליגה, אין המשכיות וזה לא משנה מה עשית במשחק הקודם. הפועל ת"א, מכבי ת"א ומכבי חיפה התרגלו לחשוב קדימה. לתכנן, לדבר על השבוע הבא, על תהליך ועל דרך, אבל בגביע כל הדברים האלה פשוט לא עובדים, וזה גם כל היופי פה.

3 הגדולות האלה איבדו משהו רגשי, המנוע הפנימי הזה שגורם לך לרוץ קדימה בלי לחשוב, בלי לתכנן, בלי לשרטט, רק כי אתה מונע מהרצון להצליח, לעלות שלב. הפועל באר שבע ובית"ר הצליחו לעבור את הסיבוב גם כי היו להם יריבות חלשות יותר וגם כי יש להן מה להוכיח, יש להן איזה דרייב פנימי להראות לכל העולם שהן כאן. קוראים לזה רוח, או במילה אחרת "רומנטיקה", כשהרגש מנצח את השכל.

ב-3 המועדונים הגדולים, כמו גם בבני יהודה, ידברו ועל המלחמה בליגה ויגידו שהיא חשובה יותר כדי להתנחם. אבל ציבור האוהדים, בכל הקבוצות שהודחו, עדיין לא מסתפק בהדחה מוקדמת מהגביע בשביל הצלחה במקום אחר. האוהדים בארץ, בצדק, רוצים להצליח בכל המפעלים, בטח שלא לעוף בסיבוב המוקדם ע"י קבוצות שחייבים לנצח. זה נכון שהאוהדים כאן חסרי סבלנות ברובם וכשמדברים על זמן, הם סופרים לאחור ומקימים מחאה, אבל זה גם לא ייתכן שהקבוצות האלה, שמרוויחות את לחמן מהקהל הרחב, יאבדו מהנחישות ומרוח הקרב בגביע. לאוהדים אין בלקסיקון את המושג "מפעל משני בחשיבותו", כל הפסד באשר הוא, צורב בבשר. אבל גם זה חלק מהרומנטיקה, לבכות מדי פעם.