כמה השפעה יש למאמנים בארץ על הקבוצות?

כמה פעמים שמעתם קולות הקוראים לרן בן שמעון להתפטר? ולאריק בנאדו? מרקו בלבול לא ניצח שלושה מחזורים ברציפות, רחמנא לצלן, וכבר הותקף ע"י אוהדים שרצו שיעזוב. כל העסק הזה סביב מאמני ליגת העל והיד הקלה על ההדק מתחיל להיות פתטי, הן מבחינת ההנהלות והן מבחינת האוהדים. בעונה וחצי האחרונות אנחנו רואים מגמה אחת ברורה: חשיבותו של המאמן בליגת העל יורדת, בעיקר בפן הטקטי והמקצועי. פיטורים? חסרי משמעות לטווח הארוך.

"השפעת המאמן על המשחק ניכרת באחוזים בודדים בלבד", את המשפט הזה אמר פעם בהרצאה אלי אוחנה. הרוב הרימו גבה, אבל הצדק עימו. 23 חילופי מאמנים נערכו בשנה וחצי האחרונות בליגת העל. היחידה ששמרה על מאמן ראשי יותר משנה וחצי היא הפועל ב"ש עם אלישע לוי. אם נעיף מבט עכשיו לצמרת הטבלה, 4 קבוצות מ-5 הראשונות נותרו עם אותו המאמן מהעונה שעברה, אחת החליפה וזו מכבי ת"א. אז מה השתנה הלילה הזה? נכון, כלום.

עידן הצהובים מוכיח את מה שהיה ברור: כשהמועדון גדול מסך חלקיו, כשהוא עובד כמו מכונה משומנת, כאשר השחקן הוא פיון וכל המכשירים מכוילים לעבר מטרה אחת, אפילו למאמן הטוב ביותר אין הרבה משמעות והתוצאות נשארות בעינן. פאולו סוזה פתח במשחק האחרון של מכבי מול עכו עם יואב זיו בתור בלם. סביר להניח שגם אם היה שם אותו בשער, מכבי הייתה מנצחת.

ברור שהשינויים שסוזה עושה לא מגיעים סתם, ברור שזה אחרי ניסיונות, בדיקות, הכרה מדוקדקת של השחקן ומעקב יומיומי אחרי כושרו, אבל זו בדיוק ההתנהלות של מכבי שפתחה פער מיתר הליגה הבינונית. בפער הזה, המאמן יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואם הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אז מה זה משנה מי עושה את זה? בסוף היום, המעבר החלק בין אוסקר לסוזה רק חיזק את מעמדו של ג'ורדי קרויף והוכיח שהוא הבורג החשוב במערכת.

הפועל ת"א

אין שום ספק שרן בן שמעון עשה הרבה טעויות. אבל, מצבה של הפועל ת"א לא קשור כלל לתפקודו של המאמן, הבעיות קבורות שם כבר כמה שנים, הן צצות בכל עונה ובכל פעם מנסים להטיח האשמות בפלסטר שניסו לאחות איתו את השבר. מי הצליח לאחרונה בהפועל? פרדי דוד/שירזי/אבוקסיס/קשטן? כולם נכשלו. נכון, ניתנה לבן שמעון יד רחבה, נכון, תפקידו היה להכין את הקבוצה. אפשר להדביק על מצחו את המילה "כשלון", אבל לפי צמרת הליגה, כמעט כל המאמנים המצליחים היום בקבוצותיהם התחילו את תפקידם כבר בעונה שעברה.

בן שמעון הגיע הקיץ יחד עם עוד 12 שחקנים. את התנודות שנוצרות משינויים דרמטיים כאלה, מרגישים לתקופה ארוכה ולא יבוא המאמן שיעצור מידית את הריקושטים של רעידת אדמה כזו. אם יש סיכוי שרן בן שמעון יצליח, הוא קיים רק בעונה הבאה. להפועל אין באמת אלטרנטיבה ראויה, וסביר להניח שעם מאמן אחר, הקבוצה לא תשתנה בהרבה. ניצחון לפה או לשם לא יצעיד את המועדון קדימה, רק יכסה את הבעיות בעוד תחבושת שלא תחזיק לטווח הארוך. המצב בהפועל כל כך גרוע שלכל מאמן באשר הוא, אין הרבה מה לעשות. וזו הצרה של רוב הקבוצות בארץ.

מכבי חיפה

אם משווים בין הכישלונות, זה של הירוקים גדול משל האדומים. בנאדו כבר הגיע אשתקד, היה לו הזמן והידע הדרוש כדי לחזק את הקבוצה. הוא הכיר את הבעיות, החורים בסגל והפערים אותם צריך לצמצם. הוא לא פתר מאום.

יש לא מעט שיגידו שהקאמבק של חיפה אשתקד נוצר בזכות המוטיבציה, העונה גילינו שזה נכון. חיפה אולי הצליחה לחבר 4 ניצחונות רצופים, אבל כולם על כרעי תרנגולת. הירוקים יתמודדו בצמרת, אבל לא בגלל שהם טובים, אלא בגלל שהיתר גרועות. בסוף העונה ינפנפו לנו עם "מקום שני" ויקראו לזה הצלחה.

הפועל ב"ש

ההצלחה של אלישע לוי נעוצה בשתי נקודות. 1. אלונה ברקת הוציאה כספים מהמזווה והביאה את אליניב ברדה ומאור בוזגלו. 2. ההשפעה של אלישע לוי והצוות המקצועי על המנטליות. מבחינה טקטית, ב"ש משחקת דומה מאוד לעונה שעברה, היא פשוט עשתה חיזוקים נכונים בתוך הרכב מגובש ובעל מוטיבציה. היתרון הגדול של ב"ש נעוץ בעובדה שברקת הותירה את לוי בתפקידו גם אחרי עונה בתחתית, בנוסף להשקעת כספים ושמירה על סגל קיים. עמוד השדרה שנוצר שם חזק יותר מ-23 חילופי מאמנים בשנה וחצי.

בני סכנין

המקרה של מרקו בלבול יהיה חייב להיבחן לאורך הזמן. עכשיו סכנין אולי להיט, אבל רק לפני חודש היא הפסידה בבית 4:0 לב"ש ושבועיים לפני כן ספגה רביעייה ממכבי. החלק ההתקפי שלה מהיר ואטרקטיבי, וייאמר לזכותו של בלבול שעשה רכש מדויק, אבל זה מועדון שברירי. אגב, זו הצלחה אדירה בהתחשב בכך שלמועדון הזה אין תקציב והוא נאבק לשרוד כלכלית בכל עונה, אבל זה לא שבאמת יש שם ערכי ניהול ודרך. אם לא יהיה חיזוק רציני בינואר, הסגל הקצר של בלבול יהיה לו לרועץ בסיבוב השני ואנחנו נראה את סכנין חוזרת למקומה הטבעי.

4 מפוטרים
בדרך כלל אחרי שמגיע מאמן חדש, אמורה להיות עקומת שיפור בתוצאות, בעיקר בגלל מוטיבציה גבוהה. לבית"ר ומכבי פ"ת קרה בדיוק ההיפך, ייטב לוזון השיג את הניצחון הראשון שלו רק אחרי 3 מחזורים, רוני לוי עדיין לא ניצח אחרי 2 משחקים. חיים שאבו הגיע לרמה"ש אחרי 7 הפסדים והצליח לייצב את הסירה, אבל לאן מכאן? הישרדות בציפורניים, אם בכלל. הקבוצה נמצאת עם 2 ניצחונות ב-14 מחזורים, האוויר מכניסתו של שאבו לתפקיד אזל.

נכון, השפעת המאמן ניכרת בבחירת הסגל, המערך, הטקטיקה, אבל הכול בסופו של דבר חסר משמעות בתוך המנטליות הספורטיבית הישראלית. התקציבים די דומים, מערך הסקאוטינג זהה והרכש לא איכותי מספיק, אין באמת כלים לעבוד איתם. השחקן הישראלי בדור הנוכחי מתקשה להגיע לאיכות גבוהה במשחק, הוא לא יצירתי, חסרים לו יסודות והוא גדל בדור האינסטנט בו כל שער קטן שכבשת כבר הופך אותך לכוכב, מה שנכון גם לגבי רוב בעלי הקבוצות. בכדורגל הישראלי אין מרדף אחר מצוינות, אין סבלנות ובניה לטווח ארוך ורק במועדון היחיד בו קיימות התכונות האלה - מכבי ת"א - אפשר לראות תוצאות מהירות גם בגזרה האירופית.

רוב הקבוצות בנויות טלאי על טלאי, אם הן מצליחות להתברג בצמרת מייחסים להן הצלחה, אבל בסוף היום היא די מקרית. דווקא קבוצות ששמרו על מערך אימון לאורך זמן, נשאו פרי כי בליגה כל כך צפופה ומתנדנדת, ליציבות יש חשיבות מכרעת וזה הדבר היחיד שמאמן צריך להביא – שקט. המבנים הניהוליים פה כל כך רופפים, שפיטורי מאמנים הופכים לשינויים קוסמטיים בלבד ומייצרים היסטריה סתמית שהופכת לרוב לחרב פיפיות.