תנו לי לשחק: קסיאס רוצה לחזור לחייך

כבר כמעט שנה עברה מאז ז'וזה מוריניו שינה את פניה של ריאל מדריד, יש שיאמרו לנצח, כשהושיב את סמל המועדון על הספסל. כמעט שנה מנסים בכל רחבי העולם לעכל את גורלו של אחד מהשוערים הגדולים בהיסטוריה, שבשל פוליטיקות פנים-מועדוניות נעצרה עבורו הקריירה והוכתמה בכתם שקשה יהיה להסיר. כמעט שנה שגם אחרי חילוף המאמנים בבירת ספרד המצב לא השתנה בה. כמעט שנה של אינספור מילים שנכתבו ונאמרו על אחת הפרשיות הסבוכות ביותר שידע הכדורגל לאחרונה, ושפיתרון לא נמצא לה. כמעט שנה שאיקר קסיאס יושב ושותק. עד השבוע.

הטור הזה הוא לא תקציר האירועים הקודמים בסיפורו של סאן איקר. גם לא פרשנות מהוקצעת עם ציטוטים נבחרים מהשנה האחרונה. לא טור דעה שבוחן איך הגענו למצב הזה, לא טקסט שטוען שמוכרחים להחזיר את הסמל לבין קורות השער במדריד ושיפה שעה אחת קודם. טורים כאלה קראתם מספיק. פרשנויות כאלה כבר שמעתם, אולי אפילו יותר מדי. באיזשהו מקום, סאגת קסיאס הלכה והפכה לעניין של מה בכך. התרגלנו לרעיון שדייגו לופס הוא שוערה הראשון של ריאל, וזנחנו מאחור את שאלת הקריירה של איקר. ואז הגיע יום חמישי האחרון.

"המצב הנוכחי הוא לא רגיל מבחינתי, אני רוצה לשחק יותר ולהשתתף במשחקים החשובים. עוברת לי בראש המחשבה שאני צריך לקבל החלטה. נכון לעכשיו המטרה שלי היא להילחם על מקום בהרכב ולשחק בכל המשחקים. החלטתי שאני רוצה להיות חלק מהסגל ומהמועדון הזה להרבה זמן, אבל אם בעוד שלושה חודשים המצב שלי לא ישתנה ואשאל את אותן השאלות, אולי אומר שאני שוקל לעזוב את ריאל מדריד". כך, במילים פשוטות ובלי שום מניירות או מסיכות של כוכב-על, משתף איקר קסיאס את מה שעובר לו בראש. הוא לא צריך שתרחמו עליו, לא זקוק לחלוקת עבודה עם שוער נוסף וגם לא מחפש שתצדיקו אותו במאת האחוזים. כל מה שהוא רוצה זה לשחק כדורגל. כל שהוא משתוקק לו זה לקום מהמקום שנקרא ספסל, ופשוט לעשות את העבודה שלו.

בגדול, בסיפור הזה אין נכון או לא נכון. באיזשהו מקום, אפשר אפילו להגיד שכולם צודקים. מצד אחד, איקר קסיאס ראוי להיות שוער ראשון. לא במפעל ספציפי, לא במשחקים מוגדרים – פשוט שוער ראשון. מצד שני, דייגו לופס שוער נהדר שמוכיח שבוע אחרי שבוע שהוא בכושר נפלא וראוי לא פחות להיות בין הקורות של הבלאנקוס. מצד שלישי, זה סאן איקר. לא עוד שוער. זה אלוף ספרד, אלוף אירופה, אלוף עולם. מקומו, עם כל הכבוד לכישרונות אחרים, הוא לא על הספסל. מצד רביעי, אם לופס יודח מההרכב יתרחשו אחד משני תסריטים – או שתירקב לו הקריירה על ספסל המחליפים בברנבאו, או שהוא יתקדם הלאה וישאיר את ריאל עם שוער אחד פחות. בקיצור, צרות.

עניין הקריירה של שני השוערים הופך לקריטי במיוחד העונה, כשבעוד שמונה חודשים ייפתח המונדיאל בברזיל. דייגו לופס, לפחות כרגע, לא נלקח בכלל בחשבון לסגל האלופה המכהנת ספרד. ואיקר? הוא ממשיך לקבל את הכבוד בנבחרת. בינתיים. "אסור שנשכח שהיו זמנים קשים בהם איקר הציל אותנו", הסביר לא מכבר המאמן דל בוסקה. "כרגע זו לא בעיה שהוא לא משחק בריאל. העונה רק התחילה והוא מתאמן טוב. הוא עדיין ברמה גבוהה. בעתיד נצטרך לראות מה יקרה". לצערו של איקר, העתיד כבר כאן. רק לפני שבועיים, במשחק הנבחרת מול בלארוס, נדחק קסיאס לראשונה מזה תקופה ארוכה לספסל המחליפים. איתות אזהרה? רק הזמן יגיד. מה שבטוח, איקר מתחיל להבין שאפילו בלה-רוחה מעמדו כבר לא יציב כשהיה, והמקום שלו כקפטן הנבחרת במונדיאל כבר לא ממש בטוח.

ב-21:45 יחזור קסיאס אל בין קורותיה של ריאל למפגש מול יובנטוס, כחלק מהסדר הפשרה המעוות שיצר קרלו אנצ'לוטי בכורח הנסיבות. מהצד השני של המגרש יעמוד שוער אגדי לא פחות, ג'יג'י בופון, שמשמש בעצמו כסמל גדול של המועדון והנבחרת בהם הוא משחק. "דווקא בזמן הזה קסיאס מראה כמה הוא גדול, ולדעתי זה מוכיח שהוא אפילו גדול יותר מבעבר", אמר השבוע הקולגה האיטלקי. "התגובה שלו לכל מה שקורה פשוט פנטסטית. אני מעריץ אותו. קצת מוזר ששוער כמוהו נמצא על הספסל. הוא עדיין אחד מהשוערים הטובים בעולם". מבחינתו של בופון, כמו רבים אחרים, העובדה ששחקן – ולא חשוב באיזו עמדה – נחשב כאחד הגדולים והטובים בעולם בתפקידו, היא סיבה מספקת כדי להשאיר לו מקום ב-11 הפותחים בכל מסגרת בה הוא משחק, ולא משנה מי מתחרה איתו על כך. בריאל וספרד, כנראה, חושבים אחרת.

בשבועות האחרונים, ודאי מאז פתיחת עידן אנצ'לוטי והמשך ספסולו של קסיאס, יוצאים ממדריד אחת לכמה זמן מסרים מפויסים בעניינו של סאן איקר. התמונה שנוצרה היא שעל אף כל החרפה, שלא לומר ההשפלה שנגרמה לו, קסיאס מחוייב בכל רמ"ח איבריו לריאל. נשבע אמונים לסמל. היה, נותר ולנצח יישאר מדרידיסטה. אבל השבוע, כשאיקר ניצב לבדו מול המצלמות, הוא יצא לרגע מהפאסון שמלווה אותו כאגדה, ודיבר כאיקר בן ה-32, שלא נותרו לו שנים רבות מדי לשחק. אותו שוער שלא נשארו לו הזדמנויות רבות מדי לשמש כקפטן של אלופת עולם בניסיון לשמור על התואר במונדיאל נוסף. אותו אדם שרק רוצה לעשות את העבודה שלו ולשחק כדורגל. ואם במדריד לא יאפשרו לו לשחק, הוא יאלץ – עם כל הכאב שבדבר – לשקול לעשות את זה במקום אחר. כי ספרד זקוקה לו. כי המונדיאל זקוק לו. כי הכדורגל זקוק לו. והאמת? בעיקר כי אנחנו, האוהדים, זקוקים לו. בלעדיו, כמו שבופון אמר, יהיה פשוט מוזר.