כבר לא הסמל ללוזריות: פאר ספורטאית על

יום כיפור זה זמן טוב גם לסליחות וגם לסיכומים. מהמקרה הפרטי שלי אני יכול להעיד שהשנה לפחות, השניים מתחברים. כל חבריי יעידו עליי שבשיחות על טניס, ספורט ישראלי או שילוב של השניים ביחד אני נוהג לחתוך ולחסל קריירות של ספורטאים וספורטאיות, מינימום הייתי איזה קוף ביציע.

אחת כזאת שכבר שנים אני מסכם את הקריירה שלה היא שחר פאר, שאם הייתם שואלים אותי עד לפני שבוע היא בעיניי הסמל הגדול של הלוזריות הישראלית בספורט - כזאת שהגיעה ממש עד הבאר ולא שתתה (מרחק נגיעה מהטופ 10) ומאז צוללת במעמקי הדירוג כאילו היא איזה סלע ענק באותה הבאר.

למזלי, ומי יודע אולי גם למזלה, הגיעו השבוע שתי הנבחרות הבכירות של ישראל ודרשו חזרה את מקומן הראוי כלוזריות הגדולות ביותר (מבחינתי לפחות). התצוגה האנמית והרכה של החבורה של אריק שיבק לאורך כל השבוע, בצירוף המשחק הלא חכם של השחקנים של אלי גוטמן, שבעקבותיו היו תגובות עוד פחות חכמות של כמה מכוכבי הנבחרת: "מה רוצים מאיתנו?", "הביקורת קשה מדי" וכו' - כאלה שבתור אוהד כדורגל בא לך לשבור את הטלוויזיה או לקרוע את העיתון בגלל ההרגשה המציקה הזאת שעובדים עליך בעיניים.

ולמה ההרגשה הזאת? כי זה נכון. מה שמחזיר אותי לשחר. הכישלון הטוטאלי בכדורסל ובכדורגל גרם לי להרהר. נכון, שחר מצליחה בערך באותה רמה כמוהן בשנים האחרונות אבל מישהו יכול להשוות את ההשקעה שלה לעומת בחורינו המובילים? למישהו יש ספק שבתקופה הקשה שלה היא לא מוותרת וממשיכה להילחם, גם אם זה בטורנירים שהיו קטנים עליה עד לא מזמן בסוף העולם? הרי כדורגלן ישראלי חוזר לארץ עם חוזה מנופח פי שלושה אחרי חמישה משחקים על הספסל בבלגיה.

בטניס - אתה מרוויח כמה שאתה שווה וכמה שאתה טוב. אני מודה שגם בתקופות הטובות שלה לא אהבתי את צורת המשחק ההגנתית שלה, אבל אני חייב להודות שתמיד היא הביאה הכל למגרש והכירה במגבלות שלה, מה שקשה להגיד על נבחרת הכדורסל האדישה שראינו השבוע בסלובניה, כזו שהפסידה לנבחרת שלא היה על מה לשחק. בכדורגל הישראלי מאידך, שחקן יכול להרוויח מאות אלפי דולרים בשנה על בקושי אימון ביום ומשחק בשבוע. עם הכסף מגיעה גם ההתמכרות לשופוני ולהימצאות הקבועה במדורי הרכילות. בדרך כלל גם מדובר ביחס הפוך ליכולת שלך במגרש. הרמה הנחותה של הספורטאים, בעיקר בכדורגל, אליהם אתה אמור להתחבר כאוהד, גורמת לרצות להקיא. בטניס ילדים בני 17-18 מתחילים לנסוע מחור לחור בעולם, לרוב לבדם ויודעים שהפרנסה שלהם והעתיד שלהם במקצוע תלוי בכל משחק ומשחק.

מישהו מאיתנו ניסה לדמיין את עצמו מצוי בכזה לחץ בגיל צעיר? אולי רק בצבא, אבל גם עזה לא נשמעת כל כך מפחידה כמו איזה צ'לנג'ר בטורקמניסטן וכדומה. צריך להעריך כל אחד ואחד מהטניסאים שלנו ולתת להם את הכבוד הראוי לו. עד היום לא נתתי לשחר את הכבוד הראוי לה וזה לא בסדר. אז שחר, קבלי את התנצלותי הכנה! שיהיה צום קל וגמר חתימה טובה ויאללה תביאי איזה טורניר רציני כבר.

[יאיר בן אליעזר]