בלדה לנאיבית

נבחרת ישראל בכדורסל תמיד הייתה נבחרת שאוהבים לאהוב. שילוב של מסורת, הישגים ומשחקים של התעלות שנצרבו בזיכרון. את סוד הכוח שלה הבנתי לפני עשר שנים, באליפות אירופה 2003. הייתי בחדר החדשות של גלי צה"ל, עדי טלמור ז"ל היה בעמדת העורך. ישראל מול סלובניה על מסך הטלוויזיה. טלמור ממש לא היה חובב ספורט, אבל כשטל בורשטיין קלע את סל הניצחון שהעלה אותנו לרבע הגמר, אפילו העורך המיתולוגי זינק מהכיסא שלו בהתלהבות, וכל מי שהיה במערכת התחבק וצהל. 2003 הייתה שנה עצובה של פיגועים, והנה פתאום אפשר היה לפתוח את מהדורת החדשות עם גאווה לאומית. השמחה הזו החזיקה מעמד כמה שעות בלבד כי למחרת היום, 15 יהודים נהרגו בפיגועים בצריפין ובקפה הלל בירושלים.

לכל אחד מאיתנו יש רגע כזה של נבחרת הכדורסל, והרבה מקום בלב למענה. השבוע, היא ריסקה לי את הלב. פעם אחר פעם. שילוב של עצב, וכעס, וטמטום ותמימות. הרי בשבועות שלפני, דיברנו בשידורים של ערוץ הספורט על הבעיות בסגל – בעיית הרכז, בעיית הגבוהים, טיוס פצוע, שחקנים אחרי עונה גרועה, משחקי הכנה מזוויעים. ובכל זאת, כשזה התחיל – האמנתי שנצליח לעלות לשלב השני. איכשהו הנבחרת הזו תמיד ידעה גם להפתיע אותנו עם ניצחונות על יריבות גדולות כמו יוון וספרד. כשנקלעה בעבר להזדמנות אחרונה היא ידעה לנצל אותה. כך שגם הפעם היה מקום לבלדה לנאיבית.

את המשחק הראשון מול בריטניה ראיתי ביחד עם האחיינים שלי, אורי בן 13 ואיתי בן 10. שניהם חולים על כדורסל בזכות אמא שלהם. הילדים האלה משחקים 3 שעות כל יום במגרש, מלבד האימונים בקבוצות, וזוכרים בעל פה תוצאות שאני כבר מזמן שכחתי. כל כך קיוויתי בעבורם שהנבחרת תיתן להם השראה, שהם יקבלו מכספי ושות' את רגע הקסם שייצרב להם בזיכרון. אבל כבר בפתיחה מול הבריטים היה ברור שהנבחרת הזו ברובה לא עשויה מהחומרים הנכונים. אמא של אורי ואיתי פלטה בטעות כמה מילים לא יפות לעבר המסך, ואיתי נזף בה שלא מדברים כך על נבחרת. צודק. אבל לאט לאט גם הוא התחיל להתייאש. ברבע האחרון, הוא כבר התחיל לפזול לעבר הפלייסטיישן, ואורי ירד למטה כדי לקלוע עוד כמה סלים לפני שארוחת החג מתחילה. כשסבא שמעון הגיע, כולנו כבר היינו עם פרצוף של דג מלוח.

את המשחק מול אוקראינה כבר ראיתי בערוץ. הגעתי במצב רוח ירוד כמו אחוזי הקליעה של ישראל, אבל ככל שהתפתח השידור המקדים למשחק התמלאתי שוב אופטימיות, לא כזו שמתבססת על נתונים, אלא זו שמבעבעת מהלב. איתי סימס לי – מה יהיה היום? והבטחתי לו שמנצחים. אני שונאת לאכזב ילדים. אבל בערך תוך חמש דקות התבררה האמת המתסכלת. הנבחרת שלנו פשוט לא טובה מספיק, לא מחויבת מספיק, לא ראויה להיות מודל לחיקוי. וכן, אפשר לדבר על כל הסיבות הספציפיות בסגל הנוכחי, ועל הגסיסה של הכדורסל הישראלי ועל בעד ונגד חוק רוסי, ואני מקווה שבשבועות הקרובים אכן יגיעו למסקנות אופרטיביות, אבל בינתיים, בעיקר הרגשתי כאב בגוף. פשוט כך.

הניצחון על בלגיה היה סם משכר ומשקר. הנה, יש עדי גורדון חדש, שיבק מחמיא לאפיק ניסים. ועידו קוז'יקרו, הו עידו קוז'יקרו. לו רק כל הכדורסל הישראלי היה כמוך. לב ונשמה, עוצמה של קיר בטון. זה הרבה יותר מרגש מעוד כישרון שחושב את עצמו. מיהו העידו קוז'יקרו הבא? אין לי תשובה לזה. וזו לא שאלה של סנטימטרים. תודה, עידו.

ואז באו הבריטים, הפסידו לאוקראינה, ישראל סימנה וי על התוצאה. האמת שבקטע הזה תמיד לכדורסל הישראלי היה מזל, וכמו בעבר, הדברים הסתדרו כך שרק צריך לבוא ולשים את הכדור בסל. אבל הפעם, אפילו בזה כשלנו. נשאר רק הייאוש, שהחליף את הכעס. ובראש מתנגן שירה של לאה גולדברג בביצוע של יהודית רביץ: "האפור היום אפור מאוד, והעבר היום עבר מאוד, קצת עתיד, ואין הווה באוויר". ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל לחשוב, כשככה מול העיניים מתמוססת האהבה שנקראת הכדורסל הישראלי.