המאמץ הלאומי

הנטייה הכמעט אינסטינקטיבית שלנו, אוהדים ותקשורת כאחד, בכל מה שקשור לנבחרת ישראל, היא כוננות ספיגה. כל כך הסתגלנו למציאות התבוסתנית והלוזרית - זאת שבועטת בדלי בכל הזדמנות, שמגיעה לבאר ולא שותה ממנה או כל קלישאה מתאימה אחרת - אז פשוט פיתחנו מנגנון הגנה מבעוד מועד. ואיך זה בא לידי ביטוי? בכך שללא כל קשר ליריבה שצפויה לנו, ללא כל התחשבות בסיכוי הקיים להוציא תוצאה טובה, אנחנו מנמיכים ציפיות. לועגים, מתרצים, מזלזלים. 'זאת נבחרת זאת? חבורה של ילדות', 'עדיף לא לנסוע בכלל. אנחנו נחטוף שם בראש', 'אין סיכוי שננצח, אבל גם אם כן – נהרוס לעצמנו מתישהו'. חוסר אמונה במלוא מובן המילה. ככה גדלנו וחונכנו בקצת יותר מארבעים שנות המדבר האחרונות, כך שעל פניו אפשר להבין את האכזבה. אבל עכשיו, עם כניסתה של השנה החדשה, אולי הגיע הזמן לסגל גם גישה חדשה?

נכון, אנחנו לא הנבחרת הטובה בעולם. יודעים מה? אנחנו אפילו מאוד רחוקים משם (63 מקומות בדירוג פיפ"א, אם רוצים להיות מדוייקים). ועדיין, זאת הנבחרת שלנו, והיא זאת שמייצגת אותנו - לטוב ולרע. 'זה מה שיש, ועם זה ננצח'. או לפחות ננסה להוציא תיקו. העניין הוא שפשוט אין לנו כל ברירה אחרת. זה לא שיש לנו כמה נבחרות לאומיות, ויכולים לבחור אחת לאהוד. אנחנו ישראל, כחול-לבן, שם זה מתחיל ושם זה נגמר. אז אפשר להתבאס שלא נולדנו בספרד או גרמניה (משלל סיבות, אגב), אפשר להתמרמר אחרי כל תיקו במלטה או הפסד ללטביה, אפשר להעביר ביקורת מכאן ועד ההגרלה למונדיאל בברזיל. לגיטימי לחלוטין. אבל עם זאת, ממש במקביל, צריכים להבין שככה זה. פשוט כי אין משהו אחר. מרגע שנעשה את הסוויץ' הזה בראש, נבין שיש כמה סיבות טובות להיות אופטימיים לקראת צמד המשחקים הקרוב. באמת.

קודם כל, תסתכלו על הסגל שלנו. בטוח שמתם לב שחסר שם משהו. ואם לא שמתם לב בעצמכם, אז מישהו כבר הפנה את תשומת לבכם לזה. יוסי בניון. האמת? מספר 15 הוא הרבה יותר מעוד שחקן שלא מופיע בסגל. הוא סמל לעיקרון הרבה יותר גדול. בפעם הראשונה מזה זמן רב, אין בנבחרת 'מנהיג'. אין מישהו בסגל ששחקנים זורקים עליו את האחריות על המגרש, או מתחבאים מאחוריו אחרי המשחק. אין דמות מרכזית שמושכת אש. כולם, פחות או יותר, שווים.

כשאלי גוטמן מונה לאימון הנבחרת, אי שם בסוף 2011, הוא טבע את הביטוי 'קבוצה לאומית'. "כולנו רוצים להגיע להישגים, אבל אם לא נהיה קבוצה לא נגיע אליהם. המסר שלי הוא קבוצת כדורגל לאומית", הוא הסביר אז. "קבוצה עם ערכים של כבוד, קבוצה בעלת חדר הלבשה נקי ונטול אגו. לכל אחד מאיתנו, ברגע שהוא מציב לעצמו מטרה, יש הרבה דברים בדרך שאם אתה משיג אותם אתה תהיה מסוגל להשיג את המטרה הסופית. הדגש שלי הוא ליצור קבוצת כדורגל לאומית". אפשר לצחוק, אפשר ללגלג, אבל גוטמן – בין אם במתכוון ובין אם לא – יצר בדיוק את הדבר הזה בסגל שזימן. כלומר, בסגל שהוא לא זימן. העובדה שאין 'מנהיג' ברור כמו בניון, כופה על כל שחקן ושחקן בסגל מידת אחריות שווה. אין 'כוכב בלתי מעורער' שכולם נושאים אליו עיניים – עכשיו זאת קבוצה. אין על מי להפיל את האשמה, אין מישהו שאפשר להעיף אליו את הכדור ברגע מצוקה. כולם שווי ערך. קבוצה לאומית, כבר אמרנו?

עוד דבר שמסמל אי-זימונו של בניון הוא השינוי המהותי בשיטה בה מזומנים שחקנים. לא עוד בחירה לפי קילומטרז', קירבה למאמן, רזומה עשיר או העובדה שהשחקן הוא ליגיונר. כל שם שמופיע ברשימה הסופית הוא שם שהגיע לו להופיע. מאחורי כל שם כזה עומד שחקן שמשחק בקבוצה שלו, שהזיע, השקיע ונמצא בכושר מצוין. אין אף אחד שאפשר להרים גבה על זימונו (מה שבוודאי היה קורה אם בניון היה נכלל). אז אפשר להתמלא בסקפטיות, ולהניח שהבחירות של גוטמן פופולריות. תניחו. התוצאה היא אותה תוצאה, והסגל הוא אותו הסגל. אלה הבחירות שנעשו, ופחות חשוב כרגע מה עומד מאחוריהן. אלה השחקנים הטובים ביותר, שנמצאים בכושר הטוב ביותר, שיש לקאדר הישראלי להציע בזמן הנתון הזה. אי אפשר להתלונן. איתם הפוטנציאל להצליח הוא הגבוה ביותר.

אמרנו פוטנציאל? אמרנו סיכויים. שוב אפשר לחזור לבונקרים החמימים ולשחרר אמירות כמו 'לעולם לא נעלה למונדיאל'. יכול להיות. אבל גם יכול להיות שלא. מבחינת התוצאות עד עכשיו, המצב הנוכחי בבית הישראלי לא סגור ולא גמור. המפתח בסברה הזאת טמון בנבחרת אחת – צפון אירלנד. עוד לפני שמחשבים את התוצאות בין רוסיה, פורטוגל וישראל – המתמודדות העיקריות על שני המקומות הראשונים - כל אחת מהנבחרות האלה חייבת להוציא את מלוא הנקודות מהאירים. רוסיה ופורטוגל נכשלו, לישראל עוד נותר הסיכוי להצליח. אז נכון, התיקו בבאקו מקזז איכשהו, ועדיין – הסיפור רחוק מלהיות נעול.

הנבחרת שלנו מגיעה לצמד המשחקים הקרוב מול אזרבייג'אן ורוסיה בידיעה שזהו רגע האמת של הקמפיין הזה. היא מגיעה אליו כקבוצה לאומית מאוחדת, כשכל השחקנים חולקים באחריות באופן שווה ויודעים שהם נבחרו כי הם אלה שסומכים עליהם שיצליחו במשימה. הנבחרת כבר הוכיחה שיכולת יש לה. אמנם לא תמיד הכי מרשימה, אבל היא קיימת. זה קרה בניצחון הגדול והחשוב בבלפסט, זה הגיע גם בתיקו האדיר מול פורטוגל (שעם כל תחושת הפספוס, מי מכם ציפה להוציא מהמשחק הזה משהו?). אפשר לזלזל ולהגיד שכבר חטפנו בראש מהרוסים ואין סיבה שזה לא יקרה שוב. אפשר גם ללעוג ולהגיד שאחרי התיקו בבאקו – מי אנחנו שנחלום על 3 נקודות מול אזרבייג'אן. ואפשר גם אחרת. אפשר גם לתמוך, למחוא כף כשצריך. כי בסופו של דבר, הנבחרת היא אנחנו, ומי מאיתנו לא רוצה להצליח. ומה עם הביקורות? אותן נשאיר במקום נגיש. למקרה ששוב נבעט בדלי. אבל עד אז, בואו פשוט נאמין.