מלך אנגליה

מה ההפך מחגיגות היובל? דכאונות היובל? תוגת היובל? תבחרו באיזה מונח שתחפצו – זה לא ישנה את העובדה הכאובה: לראשונה זה 24 שנים (אוקיי, מחצית יובל) אין בפרמייר ליג האנגלית  ייצוג ישראלי. הכחול-לבן דהה אט-אט ונעלם. זה הזמן לתיעוד היסטורי: עשרים כדורגלנים ישראלים פיארו את הליגה האנגלית הבכירה, והגיעה העת לשקלל ולדרג את תרומתם ולהעניק להם את אות השגריר המוצלח והמוצלח פחות.

20. משה גריאני (ברייטון) – זה שרבים מכם אפילו לא מכירים את שמו, מהווה כבר חותמת להצלחה  הגדולה ביותר של קשר מכבי נתניה, מכבי ת"א ונבחרת ישראל – הגעה לאירופה. מדובר אולי בכדורגלן הישראלי האלמוני ביותר ששיחק באנגליה, אבל לצערו של גריאני ההזדמנויות שקיבל בגולדסטון גראונד של ברייטון היו מעטות מכדי לשנות את הסטטוס הזה.

19. יניב קטן (ווסטהאם) – קפטן מכבי חיפה בא, ראה והלך. ראה – כיוון שברוב המשחקים הוא צפה מן הספסל, ורק בששה עלה מן הספסל. ספק אם בסביבת הפטישים מישהו זוכר בכלל את תרומתו או אפילו שמו.

18. אבי נמני (דרבי קאונטי) – אחד הכדורגלנים הישראלים המחוננים ביותר, לא הצליח להותיר חותם באירופה. כמו באתלטיקו מדריד, כך גם בפרייד פארק אליו הגיע בהשאלה, נמני רשם ארבע הופעות בלבד, אבל לפחות נכנס לרשימת הכובשים הישראליים באנגליה, עם שער נגד אברטון.

17. איציק זוהר (קריסטל פאלאס) – אוהדי הנשרים בחרו בזוהר לכדורגלן הרכש הגרוע ביותר בסלהרסט פארק בכל הזמנים, אז מי אנחנו שנתווכח איתם. אבל מה שעצוב אצל הקשר הצבר המוכשר – והוא מודה בזה בכל שיחה באולפן ערוץ הספורט – זה שזוהר החמיץ צ'אנס ענק לככב בראש רשימת השגרירים. אורח החיים שאימץ בלונדון ניטרל כל אפשרות למימוש פוטנציאלו. זו הסיבה שהוא שיחק רק שש פעמים בליגה (ועוד שלוש בגביע הליגה) ואפילו לא הבקיע.

16. איתי שכטר (סוואנזי) – יום אחד מישהו עוד יבדוק ויכתוב מי היה אחראי יותר לשחיקה והכירסום הכה מהירים ביכולת של שכטר – קייזרסלאטרן הגרמנית או סוואנזי הוולשית. מכל מקום, החלוץ הצעיר לא עשה לעצמו צדק אצל הברבורים. הוא מסוגל להרבה יותר ממה שנתן – שער אחד בח"י הופעות, רובן קצרות (מהספסל). כמה חבל שאפילו בזכיה ההיסטורית של סוואנזי בגביע הליגה בוומבלי, הוא לא נטל חלק פעיל.

15. דוד אמסלם (קריסטל פאלאס) – גם התרומה של מגן בית"ר ירושלים בדרום לונדון היתה מזערית יחסית, עשר הופעות ליגה. אבל בניגוד לזוהר, אמסלם לא הוציא שם רע למולדת. הוא חי חיים ספורטיביים, הזיע והשקיע.

14. דקל קינן (בלקפול) –  הקדנציה של הקיבוצניק באנגליה העניקה תחושה של החמצה. קינן – בלם מיומן, ג'נטלמן נעים הליכות, ואיש ספר ושיח - התאקלם לאט מדי, נפצע יותר מדי, ובאמצע הדרך גם נתקל בבוסים לעומתיים. ההפסד כולו שלהם.

13.  אלון חזן (ווטפורד) – 32 הופעות ושני שערים במדי הצרעות מכניסים את הקשר האשדודי לרשימה למרות שלמעשה הוא רק סייע לווטפורד להעפיל לפרמיירליג, ולא רשם הופעה בליגה הבכירה עצמה.

12. נג'ואן גרייב (אסטון וילה) – כבוד למגזר. רק שני נציגים לא יהודיים שלחה ישראל לטופ האנגלי, וגרייב הגיע למועדון הבכיר יותר. אבל גיחותיו המועטות אל כר הדשא (5) משגרות אותו לעמדת הסגן.

11. יעקב כהן (ברייטון) – הבלם הישראלי הבינלאומי הגיע לקבוצת החוף הדרומי האנגלית בחבילה אחת עם גריאני, אבל בניגוד לעמיתו, הבאר שבעי הנחוש הזה תפס מקום די קבוע במרכז ההגנה של השחפים של אלן מאלרי, אבל לא הצליח לשמור על יציבות.

10. בן שהר (צ'לסי) – מספר ההופעות (3) של הינוקא שהר במדי הכחולים 2009-2006 פחות חשוב מהבאזז סביב כשרונו שדחף והשאיר אותו באירופה עד היום, מהאימונים תחת ז'וזה מוריניו, ומהתבגרותו באכסניה היוקרתית של סטמפורד ברידג'.

9. דוד פיזנטי (ק.פ.ר) – אגדה ישראלית בלונדון. נכנס לפנתיאון הבריטי בעיקר בעזרת מעלליו בין הסדינים – שימוש בחומוס כדי ללבות את אש התשוקה עם דוגמנית מצודדת שפירסמה זכרונותיה ומחמאותיה בצהובונים – אבל גם בין הגבעולים השאיר לפחות רגע אחד לספר הזהב של ההיסטוריונים האנינים: שער מ-35 מטרים ב-1987 בדרבי מול ווסטהאם יונייטד.

8. עידן טל (אברטון, בולטון) -  אחת ההפתעות היותר נעימות ולו מפני שהירושלמי לא היה מסוג הכדורגלנים הזוהרים, המגיעים על תקן כוכב או לפחות רכש נוצץ. ולמרות זאת, טל זכה לשתי סוכריות - 29 משחקים ושני שערים עם הטופיס של אברטון, ואחרי שלוש שנים בספרד ובחיפה, אף שב על גבי האשראי הזה לעונה בבולטון וונדררס.

7. תמיר כהן (בולטון) – ארבע עונות בלנקשייר לא הולכות ברגל ומספרות סיפור של הכדורגלן הישראלי הכי משתפר באנגליה. תמיר החל לאט, באפרוריות, אבל עבודה קשה ורתימת הכישרון לסטייל המקומי הפכו אותו בהדרגה לשחקן הרכב (49 הופעות, ששה כיבושים). הטרגדיה של מות אביו, ושער הניצחון נגד ארסנל בדקה ה-90 באפריל 2011 שכלל חשיפת גופיה עם איור והקדשה לאבי ז"ל – אף הפכו את האיש ותקופתו בריבוק למרגשים ובלתי נשכחים.

6. וואליד באדיר (ווימבלדון) – רק עונה אחת באנגליה. רק בשורות ווימבלדון הצנועה. אבל באדיר היה לא רק הישראלי-ערבי הראשון באלביון, אלא הכדורגלן כחול-לבן הבכור המבקיע שער באולד טראפורד, אצל מי שהיתה אז (2000) אלופת אנגליה ואירופה גם יחד. הנה לכם CLAIM TO FAME

5. טל בן חיים (בולטון, מנצ'סטר סיטי, צ'לסי, ווסטהאם, פורטסמות, סנדרלנד, ק.פ.ר) – בן חיים מחזיק בשיא: הישראלי שהופיע במספר הרב ביותר של מועדוני פרמיירליג. ההישג הלא מובן מאליו הזה יכול היה להיות יותר משמעותי ולהזניק אותו יותר גבוה בדירוג אם הבלם הקשוח היה מתקרב בחלק מהם להצלחה הנפלאה שלו בתחנתו הראשונה, בולטון. אבל גם כך – תשע שנים בליגה הטובה בעולם הן מוניטין אדיר.

4. רוני רוזנטל (ליברפול, טוטנהאם, ווטפורד) -  אלוף אנגליה בעונתו הראשונה בליברפול, כמושאל מליאז', עם שבעה שערים בשמונה משחקים. הסיפתח המטריף הזה סלל את דרכו של "רוזי" לפנתיאון. הוא עדיין אחד מאחרוני המוהיקנים באנפילד שהביאו כתר. עם 192 הופעות ליגה, 33 שערים, עשרות בישולים והחטאה אחת מול שער ריק של אסטון וילה שנבחרה להחמצת המאה – רוזנטל הוא גם מורשת וגם מותג.

3. יוסי בניון (ליברפול, צ'לסי, ארסנל, ווסטהאם) – כוחו של הנער מדימונה עדיין במותניו, ואולי הוא עוד יפתיע בליגה. אבל בינתיים הוא רושם לעצמו את מקבץ המועדונים היוקרתי ביותר, וקריירה עם רגעי שיא והערכה גורפת בכל אחד מהם.

2.  איל ברקוביץ' (סאות’המפטון, מנצ'סטר סיטי, ווסטהאם, פורטסמות) – עשור מבריק, דינמי, הפכפך, ססגוני, מטלטל, באנגליה ובסקוטלנד איפשר לכישרון הכדורגל הישראלי הגדול בכל הזמנים להשאיר חותם, להשתחל לפסגת הקשרים הזרים באנגליה במשאל איכותי, ולהשאיר פיות פעורים גם בשל יכולת עוצרת נשימה וגם בגלל התנהגות שלוחת רסן שגם בגללה כנראה הוא החמיץ את ההזדמנות להיות הישראלי הראשון במנצ'סטר יונייטד.

1. אבי כהן ז"ל (ליברפול) - הראשון לציון. מי שסלל את הנתיב ופתח את השערים - תרתי משמע - עבור כל חבריו. מי שפתח במלאכת הנפת גביע האליפות האנגלי. מי שהגיע ג'נטלמן ועזב אציל, ולהפך. מי שמותו הטרגי בתאונה גרם תרם אמנם לכך שדמותו תוצב לעד בראש המוזיאון והפנתיאון של שגרירי ישראל בכדורגל האנגלי, אבל מי שבכורתו, אישיותו, יכולתו וחותמו אחראים לכך לא פחות.