ברוך שפטרנו: תודה לפרגי, שסוף סוף הולך

היי אלכס, מאז שאני זוכר את עצמי אני מכיר אותך (לא אישית, כמובן). אתה כמובן לא מכיר אותי, אבל זה לא משנה כי מי אני בכלל? בסך הכל בחור מישראל שבחר לכתוב עבורך מכתב, אחרי שהתחככת במנהיגי עולם, וצברת מיליוני מעריצים. ראשית כל, תן לי לאחל לך בריאות, ושתעבור את הניתוח בירך בשלום. כמובן גם שאאחל לך שתגיע לגיל 120, לפחות. אחרי שהבהרנו את הדברים האלה, רציתי להגיד לך מספר דברים.

• סוף עידן. פרגוסון הודיע: אני פורש מאימון מנצ'סטר יונייטד >

את האמת אלכס, אף פעם לא אהבתי אותך. אתה אולי גדול המנג'רים בעולם, אבל תמיד תיעבתי את הקבוצות שבנית ביונייטד. פעם אמרו לי שזה ככל הנראה מהערכה העצומה שאני רוכש לך. כנראה שזה נכון. תמיד ידעת לבנות קבוצות חזקות, לכל שחקן שעזב מצאת תחליף. אי אפשר היה לנצח אותך וגם אם כן, מיד אחר כך היית מביס בחזרה. אף פעם לא נפלת לקרשים. היית מקבל אגרוף, ומיד מחזיר נוק-אאוט. כזה אתה. שלטת עם מנצ'סטר יונייטד בליגה האנגלית בצורה טוטאלית, ולכן תמיד הייתי נגד הקבוצה שלך. לא משנה אם היא שיחקה סתם משחק ליגה נגד וויגאן או בגמר ליגת האלופות נגד צ'לסי.

אתה מנג'ר מזן אחר. מה שאתה שכחת, אחרים עדיין לא למדו. תמיד ידעת להפתיע את היריבים שלך עם טקטיקה שלא ציפו לה, תמיד ידעת מתי ללחוץ על השופטים כדי לקבל את השריקות שיעזרו לך לנצח. את כל השטיקים הקטנים שמוריניו ומאמנים אחרים עושים היום אתה המצאת לפני יותר מעשור. כשהיית מפסיד, הייתי כל כך שמח. לא יודע איך להסביר לך את ההרגשה, אבל כשהקבוצה שלך ספגה גול פרצה בי שמחה פנימית, מן אושר עילאי כזה לראות אותך מתעצבן. את האדם הרגוע והמופנם יוצא מכליו. כשמוריניו ניצח אותך עם פורטו ב-2004 בשמינית גמר ליגת האלופות ורץ לחגוג בעוד אתה סמוק ועצבני, זה היה רגע שייחקק לי בזכרון לנצח. תחושת שמחה כזאת שלא ניתנת להבנה. לדעת פתאום שגם אתה, פרגוסון הגדול, יכול להפסיד בדקה ה-90 משחק חשוב. עד אז ראיתי אותך בעיקר מנצח בדקות האלה.

מספרים עליך שאתה ג'נטלמן בכל רמ"ח אבריך. אומרים שלא יקום עוד מאמן כמוך שיישאר באותה קבוצה 27 שנים. אני מסכים עם זה, אבל זה עדיין לא גורם לי לאהוב אותך. גם לא העובדה שאתה אחד המאמנים המעוטרים בעולם, וכולם רוצים כעת להחליף אותך בתפקיד. זה גרם לי לכבד אותך, או לחשוש ממנצ'סטר יונייטד שלך כמו תמיד, אבל זה אף פעם לא יגרום לי לאהוב אותך. מצטער אלכס, אבל אני פשוט לא יכולתי לאהוב את הקבוצה שלך, זאת ששלטה באנגליה ועשתה ככל העולה על רוחה.

אתה סוג של אגדה, ככה כולם חושבים. גם אני. להיות בקבוצה אחת במשך כל כך הרבה שנים זה לא פשוט, ולשמור עליה בטופ של הכדורגל העולמי זה עוד יותר קשה. כי הדבר היחיד שיותר קשה מלהגיע לפסגה, הוא להישאר שם. ולמרות זאת, הצלחת בזה. כשאתה הגעת למנצ'סטר, אני עדיין לא נולדתי. אתה יודע מה הספקתי בזמן הזה? לסיים תיכון, להוציא תעודת בגרות, לסיים 3 שנים בצה"ל, לטוס לחו"ל, לעבוד, ואפילו לכתוב לך מכתב קטן. אתה בכל הדרך הזאת שעברתי תמיד היית שם. היית על הספסל באולד טראפורד. צעקת על שופטים, עשית שחמט למאמנים בכירים, ניצחת, הפסדת, חגגת, היית עצוב, הנפת גביעים, וכמובן לעסת את המסטיק תמיד. אז כן, אלכס, גם השונאים הגדולים שלך מעריכים אותך. זה לא חדש לך.

כעת כולם יכתבו כמה גדול היית. כולם יגידו שאתה אחד המנג'רים הגדולים שהיו אי פעם. אין אחד שלא יפאר אותך ואת הישגיך. יגידו שהיה לנו מזל לצפות בקבוצות שבנית במנצ'סטר יונייטד. כמובן שכאן בישראל, איפה שיש יותר תקשורת מאשר ספורט, יכתבו עליך בליל של מילים. בטח גם ידברו על היורש שלך, שמן הסתם אתה תבחר אותו. יגידו שאין לו סיכוי לעשות את שעשית, וזה נכון. וטוב שכך. כי עוד אחד כמוך זה יותר מדי, מעל ומעבר אפילו. למרות התיעוב הגדול שלי אליך, אני מכבד אותך ומעריך אותך.

כל שנותר לי להגיד על פרישתך, אלכס, זה תודה. תודה על שסוף סוף עזבת. כי באמת שאני כבר לא יכול לראות אותך חוגג עוד אליפות, או עוד גביע. הרשה לי לאחל לך הצלחה בכל אשר תלך, ולהגיד: ברוך שפטרנו מעונשו של זה. כי ניצחת את הקבוצות האהובות עליי יותר מדי פעמים. אז פשוט תודה, אלכס, תודה שאתה עוזב.