שילם מחיר: מארק פרייס לא נותר בזכרון הקולקטיבי שלנו

מנהל את ההתקפה העומדת כמו סטיב נאש, מריץ מתפרצות כמו ג'ון סטוקטון, חושב מסירה כמו ג'ייסון קיד, מוצא את האיש הפנוי כמו כריס פול, יצירתי כמעט כמו ג'ייסון וויליאמס, חודר לסל כמעט כמו טימי הארדאוויי, מוסר החוצה מהחדירה כמו קווין ג'ונסון, ווינר כמו מייק ביבי, חותך בין ההגנה בפיק אן רול כמו מאנו ג'ינובילי, עולה לשלשה במתפרצת כמו סטפן קרי, צולף את השלשה החופשית כמו סטיב קר.

אז איך זה שאם אתם מתחת לגיל 20 סיכוי נמוך שאתם מזכירים אותו באותה נשימה עם כל הרכזים הגדולים האלה? אז איך זה שלמרות ששנות השיא שלו היו בין 87 ל-95, אם אתם מתחת לגיל 25 סביר להניח שאף פעם לא ראיתם משחק שלו מההתחלה עד הסוף? איך זה שגם אם אתם סביב גיל 30 סביר שאתם לא זוכרים את עצמכם קמים בשבילו באמצע הלילה, למרות שזה משהו שעשיתם הרבה כבר מתחילת שנות התשעים?

איך זה שלמרות שהיה לו הכל, וברמות הגבוהות ביותר – זה לא היה מקרה של מישהו שהוא ציון 8 בהכל אבל לא 10 בשום דבר – איך זה שלמרות ששנות השיא שלו התרחשו במקביל לצמיחה הגדולה של ה-NBA, איך זה שלמרות שעשה את כל הדברים הנפלאים האלה באחת הקבוצות הטובות והמיוחדות בליגה באותן שנים, איך זה שעדיין הוא כל כך נשכח?

למה מארק פרייס כמעט נמחק מהתודעה כשמדברים על הרכזים הגדולים של דור הרכזים הגדול, כשמדברים על הרכזים הטהורים הטובים אי פעם? למה שמו עולה כמעט אך ורק כשמזכירים איזה שיא של אחוזים מהעונשין או קליעות רצופות בתחרות השלשות?

ובכן, יש לכך כמה סיבות. ראשית, כרכז לבן, נמוך, שמכדרר מהר ומוסר מלא אסיסטים וצולף מבחוץ – היה באותו הזמן בליגה מישהו שעשה בדיוק את אותם הדברים, אבל קצת טוב יותר – ג'ון סטוקטון, הרכז הטהור הגדול בתולדות המשחק. שנית, והסעיף הקודם הוא חלק מזה – שנות השיא של פרייס באו בשנים של בום הכישרון הכי גדול בתולדות הליגה, ועם מג'יק ג'ונסון, אייזאה תומאס, דוק ריברס, פאט ליבר, קווין ג'ונסון, טימי הארדאוויי, גארי פייטון, סקוט סקיילס, מייקל אדאמס, רוד סטריקלנד, קני אנדרסון, מוקי בליילוק, טרי פורטר, מאגסי בוגס ועוד – כולם שחקנים שאו שעוד הצטיינו כשפרייס הפך לשחקן בכיר, או שעלו לגדולה במקביל אליו או שפרחו כשהוא התחיל להתפרק – הרי שסביבו התרוצץ ברחבי הליגה דור הרכזים הגדול בתולדות ה-NBA. הדברים האלה עזרו לשים את פרייס בצל, הרבה יותר אילו היה צומח בשנים אחרות.

אבל זה לא נגמר בזה. כי פרייס אמנם היה המנוע של אחת הקבוצות המלהיבות, החכמות והמיוחדות בליגה באותן שנים – וגם אחת הטובות (ב-8 שנים איתו הגיעו 7 פעמים לפלייאוף, ניצחו לפחות 54 שלוש פעמים) – אבל קליבלנד קבאלירס שלו הודחה ב-88 (העונה הראשונה שלו כרכז פותח) בסיבוב הראשון על ידי... מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס. ב-89 הם הודחו בסיבוב הראשון על ידי... מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס. ב-91 הוא שיחק רק 16 משחקים וקליבלנד לא הגיעה לפלייאוף. ב-92 כולם היו בריאים והכל התחבר לעונה של 57 ניצחונות, והגעה לגמר המזרח, שם הפסידו ל... מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס. ב-93 ניצחו 54 משחקים, ובסיבוב השני הפסידו ל... מייקל ג'ורדן ושיקגו בולס. אנחנו כל הזמן מדברים על בארקלי, יואינג, מילר, סטוקטון ומאלון כעל הקורבנות הגדולים של מייקל ג'ורדן. הרזומה הזה מוכיח כי מקומו של פרייס באותה רשימה לצידם.

ואם הצל של סטוקטון, העומס של כשרונות בעמדת הרכז, וההדחות הקבועות על ידי ג'ורדן לא מספיקים כדי לצמק את מקומו של שחקן בהיסטוריה או בזיכרון הקולקטיבי, אז הרי שלפרייס היה עוד דבר: חוסר מזל עם פציעות. בסך הכל הצליח לשרוד 8 עונות כרכז הפותח של קליבלנד, וב-2 מהן היה פצוע. ב-90/91 שיחק כאמור רק 16 משחקים. ב-94/5 (העונה הטובה האחרונה שלו) הוגבל ל-48, ושנה אח"כ, כבר לא בקליבלנד, שיחק רק 7. ואם זה לא מספיק, אז גם החברים שלו לא בדיוק הצליחו להישאר בריאים. מלבד פציעות לכמה שחקנים משלימים טובים, ב-89/90 הסנטר הנהדר של הקבוצה, בראד דוהרטי (בעצמו כישרון גדול שהקריירה שלו נהרסה בגלל פציעות), שיחק רק 41 משחקים. ב-94 דוהרטי שיחק 50 משחקים, ופרש לפני גיל 29.

אבל דבר מכל זה לא גורע במאום ממה שנכתב כאן בפסקה הראשונה. אין כאן סתם הגזמה לצורך נוסטלגיה. מארק פרייס באמת עשה את כל הדברים האלה (כפי שיוטיוב יכול לאשר), ובאמת היה אפקטיבי עם ממוצעים של 17.6 נק', 7.8 אס', 1.3 חט' ו-1.5 שלשות למשחק ב-41% מעבר לקשת, 48.3% מהשדה ו-91% מהקו (!) בין גיל 23 ל-30, כלומר לאורך 8 העונות בהן היה הרכז הפותח של הקאבס – קבוצה איכותית עם שאיפות.

וכל הסיבות האלה שגרמו לו להישכח, גם אם הן סיבות "טובות", הן אינן סיבות "מוצדקות". כי זה לא "צודק" לשכוח שחקן שב-88/9 קלע 19 נקודות למשחק ב-52.6% מהשדה, 44.1% לשלוש ו-90.1% מהקו (מועדון ה-50-40-90 היוקרתי, שרק חמישה שחקנים נוספים נמנים עליו: לארי בירד, סטיב נאש, רג'י מילר, דירק נוביצקי, קווין דוראנט). זה לא "צודק" לשכוח שחקן שאחוזי הקריירה (!) שלו כמעט מספיקים כדי להיכנס למועדון הזה. לא "צודק" לשכוח שחקן שבשנים עמוסות כישרון ולמרות פציעות היה 4 פעמים אול סטאר, ונבחר 4 פעמים לחמישיות העונה, כולל פעם אחת לחמישייה הראשונה. זה לא "צודק" לשכוח שחקן שעשה את זה עם כל כך הרבה חן, חדות, אינטליגנציה וייחוד. שחקן שקלטות שלו שמראות כיצד הוא מכדרר, מוסר וזורק יכולות לשמש ללימוד ילדים, כיצד נכון לשחק את עמדת הרכז. לפי הספר. כמו שהתכוון המשורר.

אבל צדק לא קשור לעניין הזה. לצערי במקרה הזה, ולצערם של חובבי ספורט אחרים, במקרים רבים ושונים. מי שלא מסוגל להשתחרר מהחיפוש אחר צדק בספורט, נדון לחפש אותו לנצח – ולהעלות חרס. נזכרתי שוב בפרייס לא מזמן כששמו הועלה כמועמד אפשרי לרשת את ביירון סקוט המפוטר כמאמן קליבלנד. לפני שהחזירו שם את מייק בראון. מאז פרש בסוף שנות התשעים עבד פרייס כמאמן ראשי בתיכון, עוזר בקולג'ים ומאמן קליעות ב-NBA. לא רזומה שמצדיק הקפצה למשרה הראשית, למרות שהוא השחקן שהכי מזוהה עם הקאבס אי פעם (כן, יותר מההוא שנטש אותם). אבל עדיין היה נחמד לראות שלפחות שם לוקחים אותו בחשבון.

ישנם כמה עכברי סטטיסטיקה מתקדמת שמתעקשים שכריס פול הוא הרכז הטוב בהיסטוריה. כדי להצדיק את הטענה הזו הם מנסים ליצור עולם "נטול סיטואציות". כלומר, נקי מכל הדברים האלה שלשחקן המדובר אין שליטה עליהם. כמו הקבוצה שבחרה בו בדראפט, איכות השחקנים ששיחקו סביבו לאורך הקריירה, העידן בו הוא משחק, או פציעות. בעולם כזה, הם אומרים, לא היה רכז עדיף על פול. וגם אם אפשר (ורצוי) להתווכח עם הטענה הזו, הרי שהנקודה שעומדת בבסיס כאן היא נכונה – סיטואציות הן הדבר שהכי משפיע על מה שאנחנו זוכרים, ועל מה שאנחנו שוכחים. שיעור שפרייס יודע את מחירו.