עזיבה של מאיר יצחקי תהיה הסוף של הפועל רמת השרון

מה הייתה רמת-השרון לפני מאיר יצחקי ומה תהיה אחריו? בדיוק אותו דבר: קבוצת כדורגל זניחה בליגה נמוכה שלא מעניינת אף אחד. מה הפלא אפוא, שראש העיר הפעלתן איציק רוכברגר, משתעשע לפי הפרסומים ברעיון איחוד עם מכבי פ"ת. על זה נאמר: ייאוש פגש ייאוש.

עירוני ניר רמת השרון היא מפעל חיים של איש אחד. מאיר יצחקי החליט להיכנס לכדורגל לפני מספר שנים והוא עשה זאת בשם אחיו המנוח ניר, אליו היה קשור בכל נימי נפשו. וכשמאיר יצחקי – אדם טוטאלי – נכנס לעסק, הוא נכנס בכל הכוח. לדבר הוא אמנם יודע, אך בעיקר לעשות וכדי שלא יהיה לאף אחד ספק: גם להכניס את היד לכיס, ועמוק מאוד.

כשהחליט להצטרף למשפחת הכדורגל לא ידע למה נכנס: חובות, פוליטיקה, קומבינות ומעט מאוד אנשים שאפשר לסמוך על המילה שלהם, בין אם נאמרה או נחתמה.

רמת-השרון הייתה אז קן צרעות פוליטי לחלוטין, קבוצה שמשתרכת בתחתית הליגה הלאומית ושורדת במקריות וברגע האחרון, תוך שהיא משאירה אחריה שובל ארוך של גירעונות ותביעות. עד שהגיע מאיר יצחקי. בתוך שנה אחת הפכה הקבוצה את עורה: ממאבקי הישרדות למאבקי עליה, ממקום שאף שחקן לא חפץ להתקרב אליו לבית חם ומפנק, וכמובן שמי שלחץ את ידו של מאיר ידע: מילה זו מילה, כסף בזמן, לפעמים גם לפני, והאמת תמיד בפנים.

שני חצאי גמר גביע וסיום באמצע טבלת ליגת העל מוכיחים מעל לכל ספק: רמת-השרון תחת ניהולו של מאיר יצחקי מצליחה, משגשגת ותוקעת יתד במקום שקבוצות רבות ואחרות כשלו.

ולמה אני טורח לכתוב את כל זה? כי עד שיש אנשים כמו מאיר יצחקי בכדורגל הישראלי מבריח המוחות והכשרונות הניהוליים, דואגים לעשות הכול כדי להוציא להם את המיץ ואת החשק להישאר בענף. אם ישבר לו, זה יהיה הסוף של רמת-השרון – בוודאי בשתי הליגות הבכירות.

הכדורגל שלנו צריך קבוצה חיה ובועטת כמו רמת-השרון ובוודאי שבעלים כמו מאיר יצחקי. אלא אם כן גם סיפור יפה שכזה, יהפוך לעוד חוליה בשרשרת החיסולים של מה שנשאר מהספורט הפופולארי במדינה.