ארה"ב מציגה: הקלעים חזרו לאופנה, שחקני הפנים אאוט

כמו ילד בחנות ממתקים, כך מתנהג על המגרש בלונדון כל כדורסלן מנבחרת ארצות הברית בטורניר האולימפי שמגיע לשיאו בימים אלו. החברים לקבוצה הם עילויי הענף, חלק מהיריבים עושים כבוד וחלקם פשוט נופלים מהם ברמת האתלטיות והכישרון, וקו השלוש... נראה אטרקטיבי ומזמין מתמיד.

לאורך השנים נבחרות הכדורסל של ארה"ב התבססו על שחקני פנים מאסיביים וגבוהים שידעו להפחיד ולרמוס כל יריב תחת הסל. על מנת להשיג שתי נקודות לא היה באנקר גדול יותר מלמסור את הכדור לפטריק יואינג במשחקי 1984, לדיוויד רובינסון ב-1988, לשניהם יחד עם בארקלי ומלון בנבחרת הדרים טים המקורית ב-92', לשאקיל ולמורנינג באליפות העולם ב-94', כשאלונזו מוחלף באולאג'ואן ב-1996. בסידני 2000 היו אלה אלטון ברנד וג'רמיין אוניל שחפרו בצבע, ב-2004 שיתפו יחד פעולה טים דאנקן, קרלוס בוזר ואמרה סטודמאייר ובאולימפיאדה שעברה דווייט האוורד וכריס בוש הטביעו על ואת היריבות.

בטורנירים העולמים האחרונים דווקא תפקיד הקלע הקלאסי כמעט ונעלם מהקאדר. בסידני היו אלה אלן יוסטון וריי אלן הקלעים היחידים. באתונה, ויסלחו לי הצמד ממיאמי ווייד את ג'יימס, רק כרמלו אנתוני אייש את המשבצת הזו, ובבייג'ין מלבד קובי בראיינט נאלץ ששבסקי לקרוא אל הדגל ברגע האחרון את מייקל רד ממילווקי דאז כדי לפתוח הגנות מבחוץ.

נבחרת ארה"ב הנוכחית היא המפחידה והקטלנית ביותר מאז ומעולם בכל הנוגע לקליעה ממרחק. להוציא את הסנטר טייסון צ'נדלר והרוקי אנתוני דיוויס, כל 10 השחקנים האחרים הם פשוט גאנרים יוצאי דופן מחצי מרחק ומחוץ לקשת. נכון שבראיינט הוא למעשה השוטינג גארד הטהור היחידי שיש ללובשי הפסים והכוכבים אבל כל שאר השחקנים נחשבים גם הם לקלעים מטורפים בפני עצמם: אי אפשר להשאיר לבד את הפויינט-גארדים פול ו-וויליאמס, כשגם ווסטברוק מביא איתו את כושר הקליעה הנהדר שלו מאוקלהומה, כפי שהציג בסדרת גמר ה-NBA מול מיאמי. הדברים אמורים גם לגבי חברו לת'אנדר, האיש והזקן ג'יימס הארדן.

כרמלו, שהפך בשנים האחרונות על פי רבים למיד-ריינג'ר, לקלעי מחצי מרחק הטוב בליגה, הוא פשוט אוטומטי בזריקה וכשהוא מחליף את צ'נדלר כחילוף הראשון והקבוע של ששבסקי, בלי קשר ליריבה ולתוצאה, זה הופך את החמישייה האמריקאית לאבסולוטית באיום ממרחק. לברון ג'יימס מראה לנו תמיד שכשהוא מפוקס אין לו טווח והג'אמפ שלו פשוט בלתי ניתן למניעה. גם אנדרה איגודאלה מראה בשנים האחרונות בפילדלפיה שלא כדאי להשאיר אותו לקליעה חופשית, אספקט אותו פיתח משמעותית לאחר שהבין שעניין היציבות ביכולת הקליעה יהפוך אותו מאתלט וירטואוז לסופרסטאר של ממש.

משלימים את 12 המופלאים מארה"ב שני הפורוורדים שמגדירים מחדש את הארכיטייפ של העמדה בשנים האחרונות. דירק נוביצקי נחשב למחולל המהפכה ושני ה"קווינים", ממשיכי דרכו, היו אלה שהגיעו לגמר תחרות הזריקות ל-3 באולסטאר האחרון. דוראנט ולאב, שכל כך שונים זה מזה בסגנון המשחק, הפכו את העניין למותג. השניים הם ללא ספק מקלעי השלשות הטובים ב-NBA. הוצאת הכדור המהירה של דוראנט, עם מוטת הידיים הבלתי נגמרת, גובה של 2.06 מ', והניתור המדהים הופכים את הזריקה שלו לבלתי ניתנת לחסימה, מה גם שאם תצא אליו החוצה, והוא יכול להתרחק ולזרוק כמעט מקו חציו של עיגול האמצע, הוא פשוט יעבור אותך עם צעד ראשון מהמהירים בענף, עם שליטת בכדור שלא היתה מביישת אף גארד.

לאב, 2.08 מ', הוא מכונת ריבאונדים ונקודות בלתי נתפסת. עם מיקום שלא היה לאף שחקן מאז דניס רודמן בתוספת חוש התמצאות עם הכדור בקרבת הסל, לאב היה מועמד חזק לתואר ה-MVP של העונה האחרונה. לפני שתי עונות הפך לאב לשחקן המשתפר ב-NBA, בעיקר בזכות יכולת האיום שלו מבחוץ. וירא כי טוב, הוא יצא בעונה האחרונה לטעום קצת שלשות ובכך הפך לאחר מהנשקים ההתקפיים היעלים שיש. ב-2011 קלע כמעט ב 42% לשלוש, לקח 15.2 ריבאונדים למשחק (!) וקלע למעלה מ-20 נקודות. את העונה שעברה הוא כבר סיים עם ממוצע של 26.0 נקודות. מדהים.

האוהדים והמקורבים לענף שומעים ומשמיעים כבר שנים את הכמיהה לקלעי חוץ. אולימפיאדת לונדון והחץ האמריקאי בראשה אולי תחזיר לאופנה את הצלפים ממרחק, לאחר שנים בהם הפופולריות של החדירות לסל והדאנקים הרקיעה שחקים, תרתי משמע. אישית, מאז ומעולם העדפתי את צלילו של ה"סוויש" על פני הדהוד קפצי הטבעת לאחר עוד הטבעה. כנראה שגם האמריקאים מתאהבים בשובו של הג'אמפ שוט.

בקמפיין האולימפי הנוכחי זורקת הנבחרת האמריקאית כמות בלתי נתפסת של שלשות. ברבע הגמר מול אוסטרליה למשל, ירו המייק ששבסקים 45 פעמים מחוץ לקשת. בראיינט לבדו זרק משם 10 פעמים וצלף ב-6 מהם. אי אפשר לשכוח את ה-8 מ-10 של דוראנט מול ארגנטינה ואת ה-10 מ-13 של אנתוני מול הניגרים בשלב הבתים. 214 שלשות זרקו האמריקנים ב-6 משחקים עד כה, כמעט 36 זריקות למשחק. הם גם דייקו ב-45% (!). דוראנט ולאב זורקים יחד למעלה מ-10 פעמים בממוצע למשחק כשהקלעים ה"רשמיים" של הנבחרת, קובי וכרמלו, זורקים יחד רק 9. לדוראנט ולבראיינט אחוזים טובים יותר בזריקות מחוץ לקשת מאשר לשתי נקודות, כי עדיפות שלוש כאלה במהלך אחד מאשר שתיים, לא?

העסק קל לאמריקנים. מלברון ודוראנט דרך כריס פול וקובי, ועד ווסטברוק ואיגוואדלה, כמעט כל שחקן אמריקאי יכול לקחת כל שומר שלו לסל באחד על אחד. זאת, בנוסף לעובדה שאי אפשר לעשות שמירה כפולה על כל שחקן אמריקני, כי זה תמיד אומר ששחקן סופר תותח יישאר פנוי, מביא את ההגנות לצופף, לתת מרחק ולצאת מנקודת הנחה שהסיכוי של קלעי ארה"ב להחטיא מבחוץ עדיף על פני חדירה לטבעת. לשמור אזורית? זו בכלל התאבדות. כל שחקן בנבחרת החלומות שרגיל להגנות כפולות או אפילו משולשות ב-NBA, פתאום רואה אור יום כמו שלא ראה לאורך כל הקריירה. לפי חוקי פיב"א המושתתים באולימפיאדה (למשל 40 דקות משחק ולא 48 כמקובל מעבר לים) קו ה-3 קרוב יותר מזה שנהוג בארה"ב כך שעם הגנה אישית אך לא צמודה ועם קו שמזמין שלשה, הרי לכם ילד בחנות ממתקים.