המהפך: כיצד בעט מלר באנגלים והתאהב בתשוקה של האיטלקים

בתחזית שלי לקראת יורו 2012 הצבעתי על ספרד כאלופה, ובכל זאת אני מחזיק הלילה אצבעות לאיטליה. לאורך כל הטורניר נותרתי במחנה המעריץ את הכדורגל האסתטי והטכני המדליק של ספרד, ולא מבין מה רוצים מבקריה מנבחרת שנמצאת במקום הרביעי בטורניר  בכיבוש שערים ובמקום השני במספר האיומים על השער, ובכל זאת אני מייחל הלילה למגף שיבעט ויותיר את אלופת אירופה והעולם עם סגנות בלבד.

ברוב ימי הייתי מצידו השני של המתרס האיטלקי. זה לא היה קשה במיוחד. אחרי שהות בת עשור באנגליה הלוזרית, איטליה עוררה קנאה ובעקבותיה סוג של דחייה, אפילו אם היא היתה מלאכותית משהו, כתוצאה מצורך להגן בחירוף נפש על המורשת הבריטית לנוכח ויכוחים נוקבים ופרובוקציות אינספור, בעיקר מצד עמיתי אבי רצון, שומר החותם האיטלקי, שלא החמיץ צ'אנס להצהיר שהוא "לא היה חוצה כביש בשביל לראות כדורגל אנגלי".

ב-1988 ישבתי באצטדיון נקאר בשטוטגרט וליקקתי אצבעות כאשר גנאדי ליטובצ'נקו ואולג פרוטאסוב עשו ספגטי סובייטי מאיטליה של מאלדיני, דונאדוני ומנצ'יני. שנתיים מאוחר יותר חרשתי את איטליה הנפלאה 40 יום ולילה, אבל לא יכולתי לעצור את החיוך מדושן העונג כאשר נבחרתה עפה בחצי גמר המונדיאל בידי ארגנטינה הכסחנית. כך גם ברוז בול של לוס אנג'לס ב-1994, עם שמחה לאידם של פרנקו בארזי ורוברטו באג'יו, מחטיאי הפנדלים בגמר בדו קרב נגד ברזיל, וכן הלאה וכן הלאה, עד העונג הבא מכישלון זה ומחדל אחר,  והתיסכול המר מהישג נאה כאן (עליה לגמר יורו 2000 על חשבון הולנד אהובתי), וזכיה מרשימה (2006) שם.

אבל הערב אני אדום-לבן-ירוק, כלומר כחול. זו לא רק תולדה של העובדה – המגוחכת למעשה – שאיטליה הלילה בקייב היא אנדרדוג, ואני הרי מתייצב אוטומטית נגד הפייבוריט ולצד המקופח והחלש כביכול, אלא תוצר של תהליך. לא זו בלבד שבשנים האחרונות אני מתייר באיטליה ומגלה את קסמה וחמדותיה של הארץ חדשות לבקרים, אלא שבמקביל אני אף משדר באופן קבוע את משחקי הליגה האיטלקית, ואפשר בהחלט לומר שמתוך הסריה A נולדה אצלי סריה של אהבות והתחברויות למשחק ולתרבות סביבו.

הו, התרבות. אכן, בה יש משהו פרובלמטי. חבריי הטובים תאמאש וניקולטה, מהכפר מונטקסטרילי אשר באומבריה, טוענים שאיטליה צועדת על בעיותיה. שזה בד.נ.א שלה. שרק כך היא יודעת. שאם יקום קוסם ויפתור בהינף בוהן את כל הליקויים של המדינה – היא תקרוס. ואף על פי כן, הכימיה החדשה הזו שלי עם הקולטורה האיטלקית, לא כוללת בשום פנים ואופן הטמנת ראש בחול והתעלמות מהכשלים והפגמים. אני לא מקבל את הקאלצ'ופולי כלאחר יד, ולא מטאטא את הסקנדלים והשערוריות אל מתחת לשטיח. אבל אני כן מסוגל כבר להסתכל להן לא רק בלבן של העיניים כי אם גם מעל הפדחת. להשאיר אותן במקומן הדורש טיפול שורש, אבל להמשיך ולהתענג על התוצרים והאוצרות שאינם ממן העניין הפלילי. לדוגמא: על העונה האבולוציונית המרהיבה של יובנטוס, חילופי המשמרות של מילאן, נדנדת היכולת של אינטר וגם הקירטוע של רומא ו/או מסע ההחלצות של לצ'ה, שהעונה דווקא הסתיים בדמעות.

ובעיקר למדתי להתרפק על הדרמות והאגדות. על כך שמי שנובר בכדורגל האיטלקי יכול לערוך פסטיבל מספרי סיפורים פעמיים בשבוע. כן, גם על השיא של איטליה בפיטורי מאמנים מדי עונה, ועל דמויות אקסצנטריות כמו סילביו ברלוסקוני במילאן, צבעוניות כמו אורליו די לורנטיס בנאפולי, והזויות כמו מאוריציו זמפאריני בפאלרמו. אבל באותה מידה, ובעצם הרבה יותר, על ספר הבדיחות של פרנצ'סקו טוטי, הקריירה והפרישה של אלסנדרו דל פיירו, הפוליטיקה של כריסטיאנו לוקארלי, הנדודים של הנמלה האטומית (סבסטיאן ג'ובינקו), ועוד כהנה וכהנה שלל צבעים טכניקולור של קוריוזים, אנקדוטות ופכים קטנים וגדולים, מרגשים וססגוניים, מבית היוצר של זירה ספורטיבית רוויית אמוציות ותשוקה בלתי נדלית.

ביורו 2012 קל אמנם להתאהב בכחול של הסקוואדרה אזורה, שפעם היה מזעזע והיום הוא בוהק למרחקים. אבל לא פחות כיף להתחבר לסיפורים שלפני השינה. על מאריו באלוטלי כבר כתבו כולם, אבל מה עם אנטוניו קסאנו? בשבוע הבא הוא בן 30, אבל רק לפני שמונה חודשים, בטיסה מרומא למילאנו אחרי משחק ליגה באולימפיקו, הוא איבד את יכולת הדיבור ואת שיווי המשקל, ביקש מאנשי מילאן לקחת אותו להיפרד מבנו לפני שהם מביאים אותו לחדר מיון, והנה היום הוא אחד משחקני המפתח של הטורניר. וזה אותו קסאנו מפוצל האישיות, פאנטנטוניו הפנומן על כר הדשא מצד אחד, ומולו אנטוניו האיום, שקילל את נשיא סמפדוריה באימון, ברח וצרח על פאביו קאפלו ברומא וריאל (קאפלו המציא מטבע לשון לתיאור שגיונותיו  – קאסאנאטה),  וגם נתן דרור ללשונו ולכיבושיו האחרים כשהכריז כי שכב עם 600-700 נשים בבתי מלון. זהו קסאנו שסיבסב את מאטס הומלס, והוציא אותו לא רק מהטורניר, אלא גם מנבחרת הטורניר.

זה לא רק באלוטלי וקסאנו. גם פירלו הוא כמובן שחקן ענק (תמיד) וסיפור ענק (בפולין ואוקראינה). וגם דניאלה דה רוסי (לפתע בלם), וכמובן המאמן צ'זארה פראנדלי, שלאחר מות רעייתו לפני חמש שנים שקל בכלל לפרוש. לספרד, עם כל הכבוד, יש נבחרת מסחררת, אבל בקטגוריית התבלינים היא בקושי הגיעה עם קמצוץ מלח.

והכי חשוב: ביורו 2012 מיתרגמים התשוקה והצבע האיטלקיים, התרבותיים והספורטיביים, גם לסגנון. ליצירתיות שעל המגרש. להשראה, ולבידור. גם יפים וגם אופים. איך כתב פרשן אנגלי? לא עוד קטאנצ'ו. מעתה אמור טיקי-טאקאנצ'ו. זהו שילוב מנצח של אופי, יופי וקופי. זו איטליה אקספרסו. איטליה שכיף לאהוב.