הרגע המרגש ביותר עבורי בגמר הנשים התרחש כאשר באיצטדיון פיליפ שאטרייה הכריזו על מוניקה סלש כמי שתעניק את הגביע. האגדה עלתה למגרש, וברקע, על מסכי הענק הוקרנו 3 הזכיות שלה בטורניר, כנערה שהדהימה את העולם וגם את שטפי גראף.
הבמאי המצוין שילב ברקע גם את הפריים של מריה שראפובה בעודה מתבוננת במסך ומתרגשת. הרגעים הראשונים שלה כילדה בת 4 עם מחבט טניס למתחילים היו כאשר סלש עלתה לגדולה. בנאום הזכייה, שראפובה סיפרה שסלש תמיד הייתה עבורה מקור השראה. אכן, גם הרוסייה התחילה את הקריירה כנערה על גג העולם, כשזכתה ב-2004 בווימבלדון, בעודה רק בת 17, תוך שהיא מנצחת את הטניסאית הגדולה בדורה, סרינה וויליאמס.
אפשר היה לראות בעיניים של אלופת רולאן גארוס שהיא מעריכה את הרגע, ואיזו סגירת מעגל זו עבורה, לקבל את הגביע מסלש. בכלל, נדמה לי ששראפובה הפכה ליותר אנושית ככל שהתבגרה. מרשה לעצמה לדמוע בעוד ההמנון הרוסי נשמע ברקע וכל המצלמות עליה. אני מניחה שיותר משההמנון ריגש אותה, ריגשה אותה הדרך שעשתה לגראנד סלאם הרביעי שלה. היא התגברה על פציעה בכתף שעצרה אותה דווקא כשהייתה בשיאה. היא התגברה על דור שלם של טניסאיות צעירות ממנה, וגם על הציפיות הגדולות שתמיד יש על כתפיה בתור הטניסאית המפורסמת והרווחית בעולם.
בניגוד לשני הגמרים הקודמים שלה, בווימבלדון ובאוסטרליה, לגמר הזה היא עלתה הרבה יותר מפוקסת. מבט של רוצחת תמיד היה לה, הפעם גם הכדורים שלה היו לרוב במקום. כמעט בכל נקודה חשובה, בין אם בשבירה לטובתה או לרעתה, היא היכתה ווינר. היא הייתה התקפית כמו שהיא אוהבת, 37 ווינרים בסך הכל, וחבטה לאראני כדורים עמוקים שהיקשו עליה מאוד. גם ההגשות עבדו, ובניגוד לזוועה מול קביטובה בוימבלדון, מריה שמרה על מינון סביר מבחינתה של שגיאות כפולות - 5 בלבד.
מבחינת אראני, אני חושבת שהיא יכולה להיות מאוד מרוצה מההופעה הראשונה שלה בגמר גראנד סלאם. החשש הכי גדול במעמד כזה, הוא להיות קפואה לחלוטין, ולגמור כמו דינארה סאפינה. ההתחלה הייתה רעה מבחינתה, כשנכנסה לפיגור 4-0 מהיר במערכה הראשונה, אבל שם משהו השתחרר עבורה, גם הקהל התחיל לדחוף אותה והיא החלה להעז יותר. כמעט בכל פעם שעלתה לרשת זה השתלם לה וגם כשהימרה על ווינרים לרוב היא לא טעתה. לא פשוט לשחק מול העוצמות של שראפובה, ואולי במפגשים הבאים ביניהם לאראני יהיה יותר ביטחון להמר ולאתגר את הרוסייה. שתי נקודות המשחק שהיא הצליחה להציל עם עליות לרשת היו פשוט נפלאות ומהנות, אבל בסופו של דבר השחקנית הטובה יותר ניצחה.
עבור טניס הנשים, זה מצוין ששראפובה זכתה בטורניר. לסבב יש מעט מדי סופר-סטאריות, והשמות המתחלפים עושים לו רע. קשה להזדהות עם שחקנית שלא נמצאת במעמדים הגדולים פעם אחר פעם, קשה להתלהב כשאין יריבויות ענק כמו אוורט-נברטילובה, סלש-גראף, הוויליאמסיות והנין. הייתי אוהדת שרופה של ג'ניפר קפריאטי עד שזו נפצעה ופרשה, ומאז 2004 רק שראפובה ממלאה עבורי את החלל כמישהי שאפשר לעקוב אחרי ההתפתחות שלה ולהיות בטוחה שהיא תהיה שווה את ההשקעה. אין הרבה ספורטאיות שהיו מצליחות לחזור מפציעה כמו שעברה אל עבר הטופ העולמי, עם כל המאמץ הסיזיפי שכרוך בכך. אין הרבה דמויות שהיו מוצאות מוטיבציה לכך, כשבחשבון הבנק כבר יש עשרות מיליונים, ובארון 3 תארים גדולים. על כך יותר מכל היא ראויה להערכה, ולמיליונים שהיא עתידה לעשות עכשיו בזכות הזכייה הזו.
לסיום, יש דבר אחד נוסף שסבב הנשים חייב להתעקש עליו – משחקי חמש מערכות בגראנד סלאם, ממש כמו הגברים. אחרי שנאבקו במשך שנים להשוות את סכומי הזכייה, הגיע הזמן שהנשים ישוו את התנאים. זה לא פייר כלפי אוהדים שמשלמים עבור כרטיס לגמר, שהוא ייגמר להם תוך שעה עשרים ותשע דקות. וזה עוד מצב טוב. זה לא הגיוני שהאלופה תהיה על המגרש הרבה פחות שעות מאלוף, ועדיין תקבל את אותו צ'ק בסוף. זה דומה למצב דמיוני בכדורסל נשים שבו משחקים רק שני רבעים, פשוט בלתי נתפס. הטניסאיות עצמן חייבות לדרוש זאת – למען הענף, ולמען אותן נשים שרוצות להיות שוות לגברים, בלי הנחות.