רק שרונאלדו יוריד מהאגו
למרות התוצאות הרעות של פורטוגל, בפתיחת הטורניר הכל יתאפס. הכוכב צריך להבין שההצלחה תלויה במאמץ קבוצתי. שישאל מה עשה דייגו ב-86'
מחייך תחת בנטו, רונאלדו (gettyimages)
לא כך רצה כריסטיאנו רונאלדו לצאת לאליפות אירופה. כש-65 אלף אוהדי הנבחרת שהגיעו אתמול ל"אסטאדיו דה לוז" בליסבון שורקים לו ולחבריו לפורטוגל שריקות בוז, אחרי עוד משחק מאכזב. לא יעזרו התירוצים, לא יעזרו נתוני הסטטיסטיקה של הבעיטות לשער: פורטוגל מגיעה ליורו במצב רוח שפוף מאוד. בשבוע שעבר היא לא הצליחה להבקיע מול מקדוניה הבינונית וסיימה עימה ב-0:0 ביתי. אתמול פורטוגל הבקיעה – אבל השער של נאני היה חסר משמעות, כי טורקיה, שלא העפילה ליורו, ניצחה 1:3. כריסטיאנו עבד קשה, השקיע מאמצים, השתדל ככל יכולתו, אבל שום דבר לא הלך לו. אפילו את הפנדל שבעט, הוא החמיץ.
פאולו בנטו, המאמן הפורטוגלי, ניסה להישמע אופטימי, אבל לא ממש הצליח להרגיע את התקשורת ואת האוהדים. וכל זאת שבוע ימים בלבד לפני שפורטוגל פותחת את היורו מול גרמניה. לא די בכך שפורטוגל לא משכנעת, היא גם הוגרלה ל"בית המוות", בו תפגוש אחרי גרמניה גם את הולנד – שאתמול התפוצצה עם 0:6 מרשים מול צפון אירלנד – ואת דנמרק. אז אולי דנמרק לא נחשבת לנבחרת חזקה במיוחד, אבל אף אחד לא שוכח שהיא הקדימה את פורטוגל בבית המוקדם ושלחה אותה למשחקי הפלייאוף מול בוסניה.
ובכל זאת, זו תהיה טעות למחוק את סיכוייה של פורטוגל. כי לפעמים החזרה הגנרלית נכשלת, אבל בהצגה הכל לפתע מסתדר ומצליח. כי כישרון לא חסר ל"סלסאו", זה ברור. ואולי דווקא אם היא תגיע כאנדרדוג, זה עשוי לסייע לה. כריסטיאנו רונאלדו מגיע ליורו כשחקן הטוב באירופה, אחרי עונה חלומית במדי ריאל מדריד, בה הבקיע 60 שערים והיה הכוכב מספר אחת בדרך לזכייה באליפות. הוא יודע שכל צעד שלו יהיה תחת זכוכית מגדלת.
פאולו בנטו חוזר ואומר שאסור לנבחרת לתלות את כל יהבה בשחקן אחד, גדול ככל שיהיה, אבל גם הוא יודע שלא משנה מה יגיד – כריסטיאנו אמור לקחת את הנבחרת על כתפיו באליפות אירופה. "אנחנו לא מפעילים עליו לחץ כדי שיפתור את כל הבעיות שלנו, אבל אנחנו מקווים שהוא יעזור לנו לפתור חלק מהן", אומר המאמן, שכשחקן הגיע עם הנבחרת לחצי-גמר היורו ב-2000. באותו משחק חצי-גמר מול צרפת בנטו היה אחד מאותם שחקני פורטוגל שהשתוללו כאשר צרפת קיבלה פנדל במהלך ההארכה, ועל כך הוא נענש בהשעייה ארוכה.
מאז הוא הפך למאמן די מצליח, תחילה בספורטינג ליסבון ולאחר מכן בנבחרת. הוא ירש את מקומו של קרלוס קירוש אחרי פתיחה מזעזעת של המוקדמות, ולזכותו ייאמר שהפיח רוח חדשה בנבחרת. פורטוגל בתקופתו של קירוש הייתה נבחרת כבוייה, משעממת, יותר מדי טקטית. כריסטיאנו שיחק כחלוץ מטרה והתקשה לספק את הסחורה. במונדיאל בדרום אפריקה הוא כבש רק שער אחד – אחד מתוך שבעה שכבשה פורטוגל מול צפון קוריאה האומללה.
אבל מרגע שבנטו הפך למאמן הנבחרת, הוא שינה את התפקוד של כריסטיאנו והציב אותו בעמדה שהוא כל כך אוהב בריאל מדריד – מאחורי החלוצים. מהעמדה הזו יש לכריסטיאנו את החופש לעשות את מה שהוא רוצה, ואת מה שהוא עושה כל כך טוב: להפעיל את המהירות האדירה שלו, את הכניסה לשטחים הריקים, ולאיים על השער. הוא כבש 7 שערים ב-8 משחקים בבית המוקדם ועוד צמד נגד בוסניה בפלייאוף.
ל-CR7 זה יהיה היורו השלישי בקריירה. הראשון שלו היה לפני 8 שנים, כשהיה בן 19, כשפורטוגל אירחה את האליפות. הוא היה הינוקא בחבורה של שחקנים בוגרים ומנוסים ובראשם לואיס פיגו, הכוכב הגדול של "דור הזהב" שהגיע פעמים רבות עד לבאר – אבל מעולם לא הצליח לשתות. פורטוגל של לואיס פליפה סקולארי הגיעה ב-2004 לגמר ודווקא באיצטדיונה הביתי הפסידה ליוון. כריסטאנו, עדיין עם פצעי בגרות על הפנים, לא יכול היה לכבוש את אכזבתו ובכה ללא מעצורים בסיום המשחק.
ליורו 2008 הוא כבר הגיע כסופרסטאר, הכוכב הצעיר של מנצ'סטר יונייטד, אלופת אירופה הטרייה. הסיפור נגמר מהר מהצפוי, כשגרמניה ניצחה את פורטוגל די בקלות ברבע הגמר. ליורו 2012 כריסטיאנו מגיע כשחקן בוגר, בשל. העונה האחרונה לא הייתה רק הטובה ביותר בקריירה שלו – הוא גם השתנה לטובה. הוא הפך לשחקן קבוצתי, לא חיפש רק את התהילה של עצמו. ולראייה הכמות המרשימה של הבישולים שלו.
בפורטוגל מרבים להשוות בין כריסטיאנו לבין אוסביו, "הפנתר ממוזמביק", הכוכב הענק של הנבחרת משנות ה-60, שסחף את פורטוגל לחצי גמר המונדיאל באנגליה ב-1966. אבל השוואה מעניינת יותר היא דווקא עם דייגו מראדונה, למרות שמדובר בנבחרת אחרת ובשחקן שונה לחלוטין. מראדונה עלה לגדולה בגיל צעיר מאוד, ורווה אכזבות במדי נבחרת ארגנטינה במשך לא מעט שנים. עד מונדיאל 1986 במכסיקו. הוא היה אז פחות או יותר בגילו של כריסטיאנו. לכולם היה ברור שהוא אחד משני השחקנים הטובים בעולם (יחד עם מישל פלאטיני), אבל הוא עדיין היה צריך את התואר הגדול עם הנבחרת. מראדונה הגיע למונדיאל 1986 כשסביבו חבורה של שחקנים טובים, אבל לא יותר מזה. ודייגו, במקום לגנוב את ההצגה, לקח את הנבחרת על הכתפיים שלו, שיחק כמנהיג אמיתי וכחלק מהקבוצה, בדרך לזכייה בגביע העולמי.
כולם זוכרים למראדונה את השערים המדהימים שהוא כבש במכסיקו 86, ופחות זוכרים לו את הבישולים (כמו לשער הניצחון של חורחה בורוצ'אגה בגמר) ואת ניהול המשחק מאחורי החלוצים. אבל האמת היא שהגדולה של דייגו בטורניר ההוא הייתה השילוב הקטלני בין המבצעים האישיים לבין המשחק הקבוצתי שהוא היה אחראי עליו. דייגו שם את האגו הגדול שלו בצד – וניצח בענק. אם כריסטיאנו רונלדו ידע לעשות את אותו הדבר עבור נבחרת פורטוגל, מי יודע, היא עוד עשוייה להפתיע את כולם. גם את האוהדים המאוכזבים בליסבון.