"מועדון כדורגל הוא פקדון של זכרון קולקטיבי", כתב השבוע עורך ובכיר פרשני "אס", אלפרדו רלאניו. בתור אוהד ותיק של ריאל, גם הוא נאלץ להתמודד שוב עם סוגיה שצורמת למדרידיסטאס רבים. שנתיים אחרי שעזב את הבירה הספרדית, ראול הודיע כי לא ימשיך בשאלקה וזכה לכבוד מלכים. לא, לא בעיר בה נולד. לא בקבוצה בה פרץ לתודעה. לא באיצטדיון בו הפך לסמל בלתי מעורער. לא, שם מעדיפים כיום למכור כבוד תמורת תוספת תשלום לתא צפיה, הערכה עבור מנוי משולב והכרת תודה בעד חולצה וצעיף בחנות הרשמית.
מיד לאחר מסיבת העיתונאים בה הכריז כי התחנה הבאה שלו היא מחוץ לאירופה, בגלזקירשן הראו לכולם איך מוקירים שחקן. פחות משתי עונות ראול שם, מה שלא גרע מההערכה אליו. 39 שערים יש לחלוץ הוותיק במועדון, זכיה דרמטית בגביע הגרמני וריצה מפתיעה עד חצי גמר ליגת האלופות. מרשים, אבל כאין וכאפס לעומת מה שהשיג בבירה הספרדית. ובכל זאת, ראשי שאלקה הכריזו כי יזכה לכבוד האולטימטיבי שיכול להעניק מועדון – החולצה מספר 7 פורשת, איש אחריו לא ילבש אותה. העובדה שבריאל מדריד לא מוציאים חולצות לפנסיה היא נושא לוויכוח בפני עצמו, אבל הגרמנים הגדילו להכריז כי גם משחק פרידה חגיגי ייערך לכבודו במהלך 2013 ובמועדון ישמחו לקבלו להיכל התהילה.
כשראול הגיע לריאל בתור נער שקרע רשתות במדי אתלטיקו מעמדת הקשר השמאלי, הוא מיד כבש את כל מי שראה אותו. 180 שערים ב-83 משחקי נוער (2.17 במשחק) ו-20 כיבושים ב-10 הופעות בקבוצת הבת ריאל קסטיליה הובילו אותו לקבוצה הבוגרת באוקטובר 1994. שבוע לאחר מכן הוא סחט פנדל, בישל וכבש בדרבי של מדריד. מאז הוא לא עצר בדרך להפוך לשיאן ההופעות והשערים ולגדול הסמלים של הבלאנקוס עם 6 אליפויות ספרד, שלוש זכיות בצ'מפיונס (הבקיע בשני גמרים) ושני גביעים בין-יבשתיים. כל זאת ועוד, ובמועדון לא מצאו לנכון לחלוק לו כבוד כמו שעשתה אייאקס עם קרויף, מילאן עם מאלדיני, נאפולי עם מראדונה, קוסמוס עם פלה ואינטר עם פאקטי.
"שאלו אותי אם ריאל הייתה צריכה לנהוג כמו שאלקה", סיפר רלאניו בזהירות אופיינית בטור שלו. "עוד לפני שהיו צריכים להוציא לגמלאות את ה-7 של ראול, היו צריכות לצאת החולצות 9, 10 ו-11 של די סטפאנו, פושקאש וחנטו. במדריד היו הרבה שחקנים גדולים וזה לא הזמן להתחיל במסורת של פרישת חולצות. אבל אני כן זוכר שלכל אחד מהם היה לפחות משחק פרידה, ולראול לא. את זה צריך לתקן כמה שיותר מוקדם".
מה כן עשו במדריד כשעזב על תקן קשיש מנושל, סחוט ודחוי? כלום. אמרו תודה, נתנו זר פרחים, הבטיחו איחוד עתידי וחילקו את המספר לטיפוס שמסמל את ההיפך הגמור – כריסטיאנו רונאלדו. ואם הגלד רק גירד עד עכשיו, השבוע הפצע הזה נפתח מחדש. גם שונאי ריאל מדריד ייאלצו להודות, אולי בחוסר חשק, שלא היה סמל כל כך לויאלי לערכי המועדון שלו כמו ראול. האיש שכבש מעל 400 שערים בכמעט 950 הופעות ידע תמיד ללחוץ את ידו של שוער שעצר עוד ניסיון שלו, להושיט יד לעזרה ליריב שנפל אחרי התנגשות ביניהם, שידע להנמיך את גובה הלהבות כשכולם מסביב התלהמו, שתמיד המשיך לארוב לכדור אבוד או לטעות בהגנה שמנגד כל עוד לא אזל הזמן.
בניגוד לסגנונו הראוותני של כריסטיאנו, על המגרש ומחוצה לו, ראול תמיד סימל פשטות ואבירות. כמו מלך שירד אל העם, או כמו אחד שצמח מתוכו. יליד מדריד, בן לאב חשמלאי ואם עקרת בית, ששילב באופן הרמוני בין העוצמה של המועדון לחום של המשפחה. לבנו הבכור קרא חורחה על שם המאמן שנתן לו את ההזדמנות בבוגרים, חורחה ולדאנו. גם בחגיגות הכיבוש שלו, והיו לו מאות, הוא מנשק את טבעת הנישואין כהוקרה לאשתו, טופח פעמיים על החזה כהקדשה לילדיו ו... מסמן באגודליו על הספרה 7 שעל גב חולצתו. אותה חולצה ששאלקה תעביר למוזיאון, אותה חולצה שבמדריד הועברה בצעד רהבתני לידי הפורטוגלי. מילא לא חולקים כבוד, אבל למה למישהו שמסמל את כל מה שמדריד איבדה? למה דווקא למישהו שמסמל את המותג המנוכר שריאל הנוכחית שואפת להיות?
בריאל מדריד מודל 2012 מעדיפים דוגמנים על פני ג'נטלמנים, כסחנים על פני לוחמים, את ערך היורו על פני ערך הספורטיביות. מעדיפים שם להצדיק את כל מה שבברצלונה טוענים לעברם, וחבל. הנשיא פלורנטינו פרס מכר את נשמתה של ריאל מדריד בהמון כסף ומאוד בזול. אולי זאת תמימות, אבל התמימות ההיא הייתה יפה יותר. עם התמימות ההיא לא הגיעו גם ייסורי מצפון.