דמיון מודרך

היא טריה, נקיה, לא מזיקה, נראית נכונה, אידיאלית לשימוש חד-עונתי, רחוקה משלמות - אבל הכי טובה שיש לנו ועם כוכב אחד ענק: המאמן". המילים הנ"ל לא נכתבו על הפועל קרית שמונה מודל 2011/12, אלא על הקבוצה האחרונה מחוץ למועדון הגדולות שזכתה באליפות - הפועל חיפה של עונת 1998/9. בגיליון נובמבר 98' של המגזין "שם המשחק" ניסו לבדוק בזמנו אם החבורה של רובי שפירא באמת מסוגלת ללכת עד הסוף, ובלי מודע, סיפקו תיאור מדיוק של דעת הקהל על מוליכת הליגה שלנו, 14 שנה מאוחר יותר.

יש כל כך הרבה שוני בין אותה זכיה של בן שמעון כשחקן לבין המירוץ אותו הוא מנהל העונה עם קרית שמונה כמאמן, אבל נדמה כי קורים דקים של דמיון בכל זאת נמתחים בין שתי הקבוצות, והם מלווים את המוליכה הנוכחית בדרכה להפוך לאלופת ישראל. בין אם המסע המופלא של שירצקי ושות' יסתיים בהנפת הצלחת ובין אם לא, לא בכל שנה (ולפעמים גם לא בכל עשור) מגיעה קבוצה קטנה משום מקום ומעמידה בפני תקשורת הספורט והאוהדים הישראלים מראה ספורטיבית/חברתית/גיאו-פוליטית מול הפנים. חוץ מהאליפויות הנדירות של הפועל כפ"ס ב-1981/2 ושל בני יהודה ב-1989/90, (כשנתניה זכתה ב-1982/3 היא עדיין נחשבה ל"גדולה"), כל עונה ב-30 השנה אחרונות הסתיימה באליפות של אחת מתוך ארבע קבוצות: מכבי חיפה, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב או בית"ר ירושלים. מה בדיוק צריך לקרות כדי שהנתון הנדיר הזה ישתנה?

בראש ובראשונה, נדמה כי הדבר הכי דומה בין קרית שמונה הנוכחית להפועל חיפה של אז נעוץ בשתי עובדות: טביעת אצבע מהותית של המאמן ובעלים עם חזון שבא מאהבה.  בדומה לרובי שפירא ז"ל, ההצלחה הנוכחית של הצפוניים נזקפת לזכותו של איזי שירצקי. כשאיש העסקים הגיע לק"ש בשנת 2000 מתוך רצון לתרום לקהילה, הוא איחד את שתי הקבוצות של העיר וסימן מטרה: להגיע לליגת האלופות תוך עשר שנים. אז אמנם הוא קצת בפיגור בלוח הזמנים, אבל קשה לשכוח שב-2007 ק"ש עלתה לליגה העליונה לראשונה בתולדותיה וב-1 ביוני 2008 כבר שיחקה במוקדמות מפעל אירופאי. על אף שבתום אותה עונה היא ירדה חזרה ללאומית, שירצקי לא הרים ידיים והמשיך להשקיע מזמנו, מרצו והונו עד שהתוצאות החלו להגיע.

קצרה היריעה מלתאר את פועלו של שפירא בצד האדום של חיפה, אבל מעבר לכסף הרב שהוציא עליה, אהבתו לקבוצה הייתה הגורם העיקרי לכך שהמסע שלו הסתיים באליפות. ויקו חדד, שאימן בעבר אצל שפירא, אף הגדיל לעשות ובחר אותו לשחקן העונה שלו בעונת האליפות. גם שירצקי הוא איש שמונע מאהבה, וסביר שמשם מגיע הקונצנזוס הרחב של האוהדים הנייטרליים בארצנו המשוועים לזכיה של ק"ש. שירצקי, כמו שפירא לפניו, הבין שכדי לזכות באליפות עליו להרחיב את בסיס האוהדים - הוא איפשר לחיילים להיכנס בחינם, הוזיל את מחיר הכרטיסים ל-10 שקלים, אימץ סטודנטים ועוד ועוד. הפעולות האלה מזכירות מאוד את האוטובוסים ששפירא היה שולח לכפרים בגליל לפני משחקים והיו פורקים ערימות של ילדים מהמגזר הערבי בשערי קרית אליעזר, ואת הכרטיסים שהיה מחלק בחינם לילדים בבתי ספר.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שברגע שהבעלים עושה כל כך הרבה עבור הקבוצה ומשקיע כסף, ההבדל בין הצלחה לכשלון עובר למישור המקצועי. כמו חיפה של גוטמן, קרית שמונה היא קבוצה של מאמן. "אין לנו היסטוריה מפוארת, לכן האנשים כאן לא תמיד מאמינים מספיק בעצמם", אמר אז דובר הפועל חיפה דרור מרשליקוביץ' בעיצומה של העונה. בדיוק כמו גוטמן, בן שמעון התעלם מההיסטוריה והתרכז בבניית חבורה מלוכדת ומחויבת שלועגת לחוקים הלא כתובים של הכדורגל הישראלי. קרית שמונה היא קבוצה שנשענת על עורף קשוח ושני מגנים דומיננטיים שהמאמן הציל להם את הקריירה (גבאי ומאטוביץ' בתפקיד טלקר וגרייב). כמו חיפה, שהתוצאה הפופולרית ביותר שלה ב-98' הייתה 0:1 (6 פעמים), ק"ש מנטרלת מוקשים ויוצאת עם הנקודות גם במשחקים בהם היא פחות טובה (6 פעמים 0:1 עד כה).

למרות שכל ניסיון להוציא הצהרה דומה משחקניו של בן שמעון נידון לכשלון ידוע מראש, נג'ואן גרייב ולירון בסיס לא חיכו עד פברואר כדי להכריז על כך שהם רצים לאליפות. "הלוואי שהליגה הייתה נגמרת עכשיו, אבל גם ככה אנחנו נזכה בתואר בסוף העונה", אמר אז המגן לאחר 3 מחזורים. יותר מזה, האדומים הציבו את ההגמוניה של מכבי חיפה בעיר בסכנה כבר שתי עונות לפני כן, ונהנו מרביעיית הזרים הדומיננטית ביותר בליגה, שלא כמו מוליכת הטבלה הנוכחית. אז למה אנחנו עדיין מתעקשים להשוות בין שני המקרים? נראה מה היה לרן בן שמעון להגיד על זה.

"בקבוצות קטנות יש מנהיג אחד או שניים שלוקחים הכל על עצמם", אמר אז קפטן ובלם הפועל חיפה. "בקבוצה גדולה אני לא מאמין במנהיג אחד, צריכים להיות 11 כאלה". אמר ועשה. בקרית שמונה אין אף שחקן שיכול ללטוש עיניים ולקנא בחברו על כך שהוא מרוויח פי חמש ממנו או משהו בסגנון הזה. הקבוצה כולה עובדת כיחידה אחת, וכל כך נעים לשמוע את השחקנים, האלמוניים עד לא מזמן, מדברים אחרי ניצחונות (וגם הפסדים) וממהרים לחלוק בקרדיט. זה לא מס שפתיים, זו עבודה של פסיכולוג. הקבוצה של רב"ש כל כך מגובשת וממושמעת מכיוון שאין שם אף אחד שיכול להרים את האף על חבריו. במובן הכי טוב של המילה, כל השחקנים של בן שמעון "אפורים".

אז מה כל זה עושה לתקשורת ולאוהדים?
הרצונות של כל אוהד זה סיפור אחד, אבל הרצונות של תקשורת הספורט זה דבר שונה. בואו נודה על האמת, משחק עונה בין אשדוד לק"ש עם 5,000 צופים ביציע ואחוזי רייטינג נמוכים הם הסיוט הכי גדול של ההתאחדות, המפרסמים, העיתונים והאתרים. כשבא מועדון נטול קהל וכובש את מרכז הבמה, נחשף פרצופה האמיתי של התקשורת בביצה שלנו. אוהדי הפועל חיפה מדווחים שב-98' הם הרגישו "שהתקשורת התעסקה בחישובים של מה צריך לקרות כדי שקבוצה אחרת תעבור אותנו. אמנם כבר לא היינו קבוצה קטנה, אבל קשה היה לתקשורת להשתחרר מהרגשה שאנחנו, הלוזרים הנצחיים, עומדים לזכות במשהו". אוהד אחר הוסיף: "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך". חשבתם פעם מה עובר במוחו של אבי לוזון כשהוא מדמיין את ק"ש מייצגת את הליגה שלו במוקדמות ליגת האלופות?

כשהפועל חיפה חגגה אליפות, אוהדי מכבי חיפה ומכבי תל אביב (שסיימה כסגניתה) רטנו מן הסתם, אבל כל שאר חובבי הכדורגל במדינה בירכו על הסיפור הנהדר שרקם שפירא. בעונה הנוכחית, בה הירוקים והצהובים נרדמו, בית"ר ירושלים נאבקת על חייה ואוהדי הפועל תל אביב רק רוצים לזרוק את הבעלים החוצה, מתפנה מרחב מחיה לקבוצות "הגל השני", כמו שאוהב בוני גינצבורג לכנותן. אז מעבר לעובדה שכל אוהד יעדיף לראות את האנדרדוג זוכה בתואר מאשר את יריבותיו המרות, הקבוצה הסימפטית שנבנתה בקרית שמונה מעוררת בכולנו תקווה. תקווה שהכדורגל שלנו לא כזה רקוב אחרי הכל. תקווה שהמשמעות של הפרויקט הצפוני הזה לא מסתכמת בכדורגל, אלא בסוג של השקפת עולם. תקווה לפלח אוכלוסיה מופלה גיאוגרפית, שהחל מהקיץ הקרוב יפתח בכל אוגוסט את מוספי פתיחת העונה ויתמלא גאווה כשיראה את הקבוצה שלו מופיעה בטור הכרונולוגי של אלופות המדינה. ובתקווה לסוף טוב לסיפור סינדרלה.