קוואד רוגבי, לא ספורט עדין
במהלך השבוע שעבר נפתחה עונת הקוואד-רוגבי בבית ספיבק ברמת גן. כ-25 שחקנים, רובם סובלים מפגיעות בארבע גפיים, התייצבו על המגרש בכסאות הגלגלים לקראת הרגע לו חיכו בחודשים האחרונים. בלי רגשי נחיתות, בלי רחמים עצמיים. מעצם שמו של הענף מובן שזה לא המקום לעדינות. משותקים או לא, על המשטח כולם שווים וכולם נותנים את כל מה שיש להם.
רוגבי בכסאות גלגלים קיים בעולם כבר כ-15 שנים ומדובר בענף פראלימפי שהולך ונוגס בפופולריות של הענפים הקבוצתיים הוותיקים יותר. גודל הזירה הוא כמגרש כדורסל וכל קבוצה כוללת 4 שחקנים על המשטח בכל רגע נתון, כאשר ההרכב מוגבל על פי סיכום דירוג הנכות של המשתתפים. אלה, כמו שבוודאי הבנתם, לא סובלים מקשיים מינוריים. לא על המגרש ולא בחיי היום-יום. המטרה, כמו ברוגבי רגיל, היא להעביר את הכדור לצידו השני של המשטח. וגם שם לא מדובר במשימה קלה.
"הענף קיים בארץ כשנתיים-שנתיים וחצי. לפי דעתי, תוך 10 שנים הוא יעלה בהתעניינות על כדורסל בכסאות גלגלים", מצהיר המאמן הראשי של בית ספיבק ברוך חגאי, אחד מגדולי הספורטאים הנכים בעולם. ברקורד שלו אפשר למצוא מדליות זהב אולימפיות בשחיה, טניס שולחן וכדורסל וגם את פרס ישראל, והצלחת הקוואד-רוגבי היא המטרה הגדולה הבאה שלו. "זה ענף שמיועד לאוכלוסיה נכה קשה שאין לה שום יכולת לעשות פעילות קבוצתית בחיים הרגילים. יש בו הרבה מאוד כוח ויש בו את העניין הקבוצתי - שהוא חווייתי בפני עצמו, במיוחד לאנשים שאין להם מסגרות קבוצתיות אחרות".
"זאת כבר שנה שניה שיש לנו ליגה סדירה", ממשיך חגאי. "למשחק צריך שתהיה דרגת נכות מסוימת כדי שתוכל להשתתף, אבל על מנת לעבות את הקבוצות ולהעלות את הרמה חרגנו קצת ואנחנו מאפשרים לשחקנים נוספים שאין להם את המינימום נכות. יש גם שני שחקנים בריאים לגמרי. זה מוסיף לשילוב ומאתגר את הנכים עוד יותר כדי לשחק כמו שחקנים חזקים. זה מגביר מאוד את המוטיבציה. השילוב בין הנכים לבריאים הוא דבר חשוב והחברות שנוצרת פה היא דבר פנטסטי. יש אצלנו בחור בשם עדי. הוא הפסיק פעילות ספורטיבית עד שגילה את הענף ומאז הוא לא מפספס אימון. אפילו המלווה שלו הפך לחלק בקבוצה. במקרה הזה עדי תומך במלווה שלו, שלומי. על המגרש הם שווים. המלווה הוא בחור חזק שהיה שחקן כדוריד והנה שניהם חזרו לשחק יחד על כסאות גלגלים".
"אלה שחקנים שלמרות שהם נכים החליטו להתאמן ובעצם משקמים את עצמם – פיזית ונפשית", מספר השופט הראשי של הליגה, שלומי פרץ. "הם אנשים מן השורה. חלקם עובדים, חלקם פחות. אבל כולם באים ומשקיעים מהזמן שלהם בפן החברתי וגם בלקום מהקרשים". פרט אליו, שייכים לצוות גם מאמנים, אנשי המזכירות ואפילו איש טכני בכוננות מתמדת על הספסל. למה צריך אחד כזה? "ההתנגשויות בין הכסאות מאוד חזקות", מסביר חגאי, שמזכיר כי מדובר בעסק לא זול. כל אחד מהשחקנים משלם כ-200 שקלים בשנה השתתפות עצמית, שכוללת שימוש במתקנים וכסא מותאם אישית, אבל זה רחוק מלהספיק. "כל כסא כזה עולה בין 5,000 ל-7,000 דולר ורכשנו לטובת הספורט 20 כסאות. אנחנו נעזרים בביטוח לאומי והשאר מתקציב המועדון ומתרומות של אנשים טובים". והקשיים לא מסתיימים בספרי החשבונות.
מה היעד?
"המטרה לטווח הקצר היא להגיע למשחקים הפראלימפיים ב- 2016 בריו", קובע חגאי בבטחון, ומתאר את המכשולים: "צריך לעבור את המינימום הישראלי ולהיות גם באחד מששת המקומות הראשונים באירופה. בגרמניה יש למעלה מ-40 קבוצות, באנגליה יש את אותו מספר. שלא לדבר על אוסטרליה או דרום אפריקה. הייתי רוצה לראות שתוך שנתיים יקומו עוד 3-4 קבוצות במקומות שונים בארץ".
"אנחנו מאוד רוצים לצרף אלינו אנשים", מסכים ראם בן אור, שחקן וסטודנט למשפטים בן 24 מפתח תקוה. ולגיל, אם שקלתם להצטרף, יש חשיבות פחותה במקרה הזה. "בענפים 'בריאים' נשחקים יותר מוקדם, פה משחקים עד גילאי 50-60. אם מגיע בחור בן 20 זה כוח צעיר ומצוין, אבל גם אם יגיע מבוגר בגילאי 40-45 זה שווה ערך לכל דבר".
"נפצעתי לפני ארבע שנים וחצי בתאונת דרכים בדרך לבסיס", מספר בן אור. "אני מוכר כנכה צה"ל וסובל משיתוק מלא מהחזה ומטה ושיתוק חלקי בידיים. אני נעזר במלווה בערך 24 שעות ביממה. לפני הפציעה עסקתי בעיקר בספורט חובבני, כדורגל וכדורסל. הייתי גם מדריך קראטה. בכל מה שקשור בתזוזה, הייתי די היפר אקטיבי".
איך הגעת לרוגבי?
"הצטרפתי לפני שנתיים וחצי, הייתי שם כמעט מההתחלה. הגעתי דרך אחד החבר'ה שחיפש אנשים במכוני פיזיותרפיה. זה עבר מפה לאוזן בעיקר. הספורט הזה תרם לי שיקומית וחברתית. אפשר לפגוש חבר'ה וגם יש את מי לשאול שאלות שעולות ביום-יום. הקטע של התנועה חשוב לכל אחד, ומי שמשותק צריך לדאוג לגוף שבעתיים. זה גם מקום נחמד לעשות את זה".
זה ספורט די קשוח, מה לגבי פציעות?
"בין הכסאות מותר לגעת, אבל לא מעבר לזה", משיב בן אור. "יש אפשרות של פיזיות בעניין של דחיפה או חסימה, אבל לגוף עצמו אסור לגעת בשום דבר אחר. פציעות זה דבר שיכול לקרות, אבל בכל ספורט יש סיכונים מקצועיים. מה כבר יכול לקרות? את הגרוע מכל כבר עברנו. זה מקום להוציא בו אגרסיות, מקום להרגיש בו יותר אקטיבי ויותר חי. אם ביום יום הכסא מגביל, כאן הוא המקור לאקטיביות".
"לחלק גדול מהחבר'ה זה עזר להשתקם, בקטע של בטחון עצמי וכל זה. לי אישית, זה ממלא לי את המקום של לבוא לתת בראש ולחזור הביתה. הספורט הזה הוא די אנטיתזה לחיים הרגילים שלנו", אומר בחיוך שיר תרזה בן ה-32, קיבוצניק שיצא בעקבות הגלישה לקוסטה ריקה ושם נפצע קשה לאחר קפיצה מגשר למים רדודים. "נשארתי משותק מהחזה ומטה. הידיים מתפקדות, אבל לא באופן מלא. איך שנפצעתי הגיע אליי סרט חצי עלילתי דוקומנטרי בשם "murderball", אחד מסרטי הספורט הטובים שנעשו אי פעם. אמרנו לעצמנו: 'לא יכול להיות שאין כזה ספורט בארץ'. ככה הקבוצה התרוממה לאט לאט".
תרזה חי כיום במושב בשרון וגם מחוץ לרוגבי הוא לא נח לרגע. "אני זז בין שתי עבודות, חצי מהשבוע במסגריה בבית וחצי מהשבוע מטפל. הלכתי ללמוד לפני שנתיים טיפול בעזרת כלבים ותוך כדי הלימודים התחלתי לעבוד בזה בחברה שמתעסקת בחינוך, שיקום, נוער בסיכון ומתן עזרה לאנשים מוגבלים. יש לי בבית 3 כלבים. בבית ספיבק אני בא להוציא אגרסיות".
אז היעד הוא ריו 2016, אבל גם השחקנים יודעים שהדרך עוד ארוכה. "היינו בטורניר באמסטרדם ביוני והיינו בטוחים שאנחנו הכי טובים", נזכר תרזה. "יש לנו בעיה של היעדר תקציבים ונסיעות לחו"ל, אבל מבחינה פיזית אנחנו בטופ העולמי וכשהגענו לשם ידענו את זה. שם הבנו שטקטית אנחנו לא מבינים כלום. צריך מאמן ברמה בינ"ל שילמד אותנו לעבוד נכון כי הפסדנו כל משחק ב-20 הפרש. ידענו שאנחנו גדולים וחזקים ושיחקנו מול חבר'ה קטנים כאלה שפשוט תפרו לנו את התחת עם טקטיקה נכונה".
"יש במועדון הזה כיום למעלה מאלפיים חברים, מרביתם ילדים ונוער. לדאבוננו, ככל שהרפואה מתקדמת אנחנו מקבלים ילדים בנכויות הרבה יותר קשות", מסכם ברוך חגאי. "לכולם אנחנו מנסים להתאים פעילות כמו טניס שולחן, שחייה או אופניים. שיספגו קצת אווירת ספורט. יש לנו חבר'ה שבאים מירושלים, יש אחד מהקריות, יש מחיפה. אם יקימו קבוצות במקומות אחרים, דבר שיקל על השחקנים והם יוכלו להתמיד, זה דבר שיכניס הרבה מאוד עניין לענף. הלוואי שיהיה לזה צידוק, נבוא ונעזור גם למועדונים בהקמה ובהדרכה. בינתיים, כולם יכולים לבוא אלינו לרמת גן".