מבעד להריסות

לבוסניה היסטוריה ארוכת שנים, אך בזיכרון הקולקטיבי העולמי תמיד תתקבע כמדינה מוכת הגורל ממלחמת הבלקן האחרונה. בין השנים 1992 ל-1995 נהרגו למעלה מ-100 אלף בוסנים (כ-12 אלף ילדים), עוד 2.2 מיליון איש נעקרו מבתיהם, 50 אלף נשים נאנסו באכזריות ע"י המילציות הסרביות והקרואטיות ולרשימה זו נוספו עוד עשרות אלפי נעדרים. 16 שנים מאז הסכם דייטון, שסיים את המלחמה, והפצעים מסרבים להגליד. ברחובות הערים המרכזיות עדיין ניתן לזהות צלקות מהמלחמה בדמותן של בתים הרוסים וחלקי גשרים שהופגזו. הבירה סראייבו הפכה לאתר עליה לרגל לבתי הקברות הרבים שהוקמו לאחר הקונפליקט וכפרים רבים נותרו נטושים. גם מצבה הכלכלי של המדינה אינו מאיר פנים כשהיא זוכה לכינוי המפוקפק "מקבצת הנדבות של אירופה" ומתמודדת עם אחוזי אבטלה גבוהים. בתוך כל הייאוש הזה ובין החורבות מבצבצת לה נבחרת הכדורגל של בוסניה וממלאת את המקום של התקווה והגאווה הלאומית ששקעה עם השנים.

• 21:00, ישיר ב-5LIVE+: בוסניה מארחת את פורטוגל
• 21:00, שידור ישיר באתר: טורקיה מול קרואטיה

זה הקמפיין השני ברציפות בו לבוסניה והרצגובינה יש הזדמנות ריאלית לעלות לטורניר גדול. לפני שנתיים הייתה רחוקה 180 דקות מהעפלה היסטורית לגביע העולם, לפני שהפסידה לפורטוגל פעמיים והודחה ממשחקי ההצלבה. במוקדמות היורו רק 11 דקות הפרידו בינה לבין סנסציה ענקית – אפשרות לנצח את צרפת בסטאד דה פראנס ולעלות לראשונה לאליפות אירופה, אך פנדל מפוקפק של סמיר נאסרי שלח אותה שוב לפלייאוף ופעם נוספת לעימות כפול מול הנבחרת של כריסטיאנו רונאלדו. תחושת הכמעט הזאת רודפת את בוסניה כבר 7 שנים. במחזור האחרון של מוקדמות יורו 2004 הבלקנים היו זקוקים לניצחון ביתי על דנמרק כדי לנסוע לטורניר הגמר, אבל המשחק הסתיים בתיקו והבוסנים נותרו בבית. העובדה שבוסניה (משתייכת לדרג רביעי באירופה) הצטרפה לאופ"א רק ב-1998 ושמייצגת ליגה חלשה וענייה רק מעצימה את הופעותיה המכובדות בזירה הבינלאומית.

כיצד נבחרת ממדינה זערורית (פחות מ-4 מיליון תושבים) מצליחה להסתכל לגדולות בלבן של העיניים כדרך קבע? העיתונאי הבוסני דינו סטמבוליץ' חושב שהכול מתחיל במסורת: "לכדורגל בבוסניה שורשים עוד בסוף המאה ה-19. מאז ומתמיד נודעו השחקנים הבוסנים כטכניים ומוכשרים שעשו קריירות יפות בנבחרת יוגוסלביה ובחו"ל כמו אנבר מאריץ', איביצה אוסים, ואהיד חלילהודג'יץ', דושאן באייביץ', מחמד בזדארביץ' ומאמן הנבחרת כיום סאפט סוסיץ', וכך גם הדור הנוכחי". סוסיץ', שכיכב בפ.ס.ז' באמצע שנות ה-80, נחשב עד עצם היום הזה לגדול כדורגלני בוסניה בכל הזמנים אחרי שהיה חלק מיוגוסלביה הגדולה שהעפילה לרבע גמר מונדיאל 90'. יחד עם סוסיץ' שיחקו בגביע העולם באיטליה עוד 5 שחקנים שנולדו בבוסניה: דאבור יוזיץ', פארוק חאדז'בגיץ', זלאטקו וויוניץ', פחרודין אומרוביץ' ומירסאד באליץ'. המאמן היה לא אחר מאשר איביצה אוסים. היסודות כבר היו קיימים בשנים שקדמו למלחמה.

סוסיץ' ירש את הקבוצה של מירוסלב בלאזביץ' שהעפילה לפלייאוף גביע העולם ב-2010. האחרון, שהוביל את קרואטיה למקום השלישי במונדיאל 1998, נשען בעיקר על החלוץ של מנצ'סטר סיטי אדין דז'קו שנחשב לכישרון הגדול ביותר שצמח בבוסניה מאז המלחמה והפליימיקר זבזדאן מיסימוביץ' מדינמו מוסקבה. השניים זכורים כמי ששיתפו פעולה בהצלחה גדולה בעונת האליפות הקסומה של וולפסבורג. הקשר איבד מעט מכושרו משום שלא רואה תמיד דקות משחק בקבוצתו, אך עדיין משמש כשחקן מפתח במדים הלאומים, בעוד החלוץ ממשיך לקרוע רשתות בפרמייר ליג ובנבחרת. לסוסיץ' יש דימוי מעט יותר הרפתקני מקודמו: במשחק המכריע בפאריז לא חשש לשחק עם עושה משחק נוסף לצידו של מיסימוביץ' – מיראלם פיאניץ' הכישרוני מרומא – והנוסחה הזאת הצליחה להביך לא פעם את ההגנה הצרפתית. סוסיץ' מאמין מאוד בהאריס מדוניאנין, שקמפיין היורו היה הראשון שלו במדי הנבחרת. שחקנה של מכבי ת"א מתופקד כקשר אחורי (כמו אצל איוניר) וזוכה להערכה רבה אצל האוהדים. בורג חשוב בהצלחה הבוסנית הוא בלמה האחראי והיציב של סביליה, אמיר ספאחיץ', שנחשב לאחד משחקני ההגנה הטובים בליגה הספרדית.

כדי להבין איך צמח דור הזהב הבוסני מבעד להריסות עלינו לחזור אל ימי המצור הקשים על סראייבו. חמישה שחקנים בסגל של הדרקונים הצליחו לנוס ממדינתם המופגזת עם תחילת המלחמה: מדוניאנין ומשפחתו (ללא אביו שנהרג) עזבו את סראייבו להולנד כשהקשר היה בן 7, משפחתו של פיאניץ' עשתה את הדרך ללוקסמבורג (משם התגלגל לליון), הוריו של סנאד לוליץ' (לאציו) היגרו לשווייץ, בעוד הילדים אסמיר בגוביץ' (סטוק) וסיאד סאליחוביץ' (הופנהיים) מצאו מקלט בגרמניה. "אין ספק שהשחקנים שגדלים היום בבוסניה לא מקבלים את אותם התנאים הטובים כמו שקיבלו פליטי המלחמה במערב אירופה", מסכים סטמבוליץ'. בסגל של בוסניה מופיעים עוד 3 שחקנים שמשפחותיהם היגרו מיוגוסלביה בתקופת טיטו למערב, שהבולט שבהם הוא מיסימוביץ' שנולד בגרמניה. החלוצים ודאד איבישביץ' (הופנהיים) זלטאן מוסלימוביץ' (פאוק) היגרו לאחר שוך הקרבות לשווייץ ושבדיה (בהתאמה).

בשל השונות האתנית במדינה, המחולקת ל-3 קבוצות נפרדות (בוסנים מוסלמים, סרבים אורתודוכסים וקרואטים קתולים), לא כל מי שנולד בבוסניה נשבע אמונים לדגל. ורדאן צ'ורלוקה (טוטנהאם) וניקיצה יאלביץ' (ריינג'רס) בחרו לייצג את נבחרת קרואטיה, בעוד זדרבקו קוזמאנוביץ' (שטוטגרט) ונבן סובוטיץ' (דורטמונד) קשרו את גורלם עם סרביה. הפוטנציאל הגולמי של הדרקונים יכול היה להיות גדול יותר אם זלטאן איברהימוביץ', בן לאב בוסני ואמא קרואטית, היה מעדיף לשחק בבוסניה ולא בארץ מולדתו שבדיה. אם זאת, מציין סטמבוליץ' כי המתיחות האתנית אינה מורגשת בנבחרת: "בנבחרת של סוסיץ' יש הרמוניה, גם בין הבוסניקאים (בוסנים מוסלמים) לשחקנים ממוצא קרואטי או סרבי. כל מי שמגיע לנבחרת נותן מעצמו הכול. בסך הכל, לשחקנים הבוסנים כמו למרבית התושבים יש גאווה לאומית גדולה. אם היא לא הייתה קיימת, כנראה שלא הייתה לנו מדינה".

הליגה הבוסנית מדורגת רק במקום ה-32 ביבשת, כאשר על חולשתן של הקבוצות המובילות – בוראץ וז'ליזניצ'אר - יכולנו ללמוד מהביקורים האחרונים שלהן בישראל. היעדר תשתיות בבוסניה הופך את הנבחרת לאחת הבודדות ביבשת שאין לה מתחם אימונים משלה. אך למרות כל תחלואיה, המדינה זוקפת את קומתה ברמה הבינלאומית. כנראה משום שבאופן מסורתי - עוד מהתקופה הקומוניסטית - המדינה הצליחה לייצר כדורגלנים טובים. דור השחקנים הנוכחי מוכשר מספיק כדי להתגבר על היסודות הלקויים, וכפי שראינו רוב שחקני הסגל הנוכחיים קיבלו חינוך מערבי. לכך מתווסף גורם מנטאלי: הרצון לייצר מציאות אלטרנטיבית כקונטרה לסיוטי המלחמה. מיסימוביץ' הסביר זאת מצויין: "כולם יודעים שהמצב בבוסניה רחוק מלהיות אידיאלי, אבל העפלה ליורו יכולה לשים לרגע את כל הבעיות בצד ולעלות חיוך על פני התושבים. העפלה ליורו תהפוך את החלום למציאות".