אז מה עשו הגדולות? (GETTYIMAGES)
אחת מהטענות המרכזיות שעלו במהלך קמפיין מוקדמות יורו 2012 הייתה שהפערים בין נבחרות הדרג הראשון לכל היתר רק הולכים ומתעצמים בדומה למה שקורה בזירת הקבוצות. הטענה הזאת נכונה חלקית. ספרד, גרמניה והולנד טיילו לאליפות אירופה כשהן דורסות כל מה שנקרה בדרכן. אלופת אירופה וסגניתה סיימו במאזן מושלם, כאשר נבחרת האוראנג' ניצחה בשבעה משמונה משחקים. מבט על קמפיין מוקדמות המונדיאל האחרון מראה שאותן ספרד והולנד ניצחו את כל משחקיהן. אגב, גרמניה סיימה אז עם מאזן של 0-2-8. ואם בוחנים את 8 הקמפיינים האחרונים (יורו או גביע העולם) מגלים שרק עוד שתי נבחרות שמרו על 100 אחוזי הצלחה – צ'כיה ב-2000 (עפה בשלב הבתים) וצרפת ב-2004 (הודחה ברבע הגמר). המסקנה המתבקשת היא שספרד, גרמניה והולנד נמצאות היום ברמה אחת מעל יריבותיהן ביבשת. אנגליה ואיטליה עדיין מחפשות את עצמן וסרבו לשכנע בקמפיין. לעומתן, צרפת החדשה נותרה חידה בלתי פתורה. אז מה קורה אצל הגדולות רגע אחרי שהשלימו עוד עליה? הנה תמונת המצב:
ספרד
סוד ההצלחה של שלוש הגדולות - ספרד, גרמניה והולנד – נובע בעיקר מהמשכיות. בכל הנוגע להקפדה על צורה וסגנון משחק, מחזיקת גביע העולם היא נושאת הדגל בתחום. תפיסת העולם של המרקיז ויסנטה דל בוסקה לא השתנתה מאז סיבוב הניצחון ביוהנסבורג: הסלקסיונר העקשן ממשיך לדבוק בקו שלו ואפילו במשחק הפתיחה מול ליכטנשטיין החלשה פתחה ספרד עם שני קשרים אחוריים (סרחיו בוסקטס וצ'אבי אלונסו), בדיוק על פי המתכון שהביא לה את גביע העולם. שמונה חודשים לפני טורניר הגמר וכבר עכשיו ברור שמקומם של 9 שחקנים מובטח בהרכב הסלקסיון (הנבחרת). כולם, אגב, שיחקו בדרום אפריקה. רק הזהות לגבי המגן השמאלי (עדיפות כרגע לאלבארו ארבלואה) והשותף של דויד וייה בחוד (פרננדו טורס ממשיך לקבל קרדיט מוגזם) לוט בערפל. ייתכן מאוד שההצלחה המסחררת של ססק פברגאס בקאמפ נואו תביא ללחץ ציבורי על המאמן להרכיב את קשר ברצלונה. נכון לעכשיו, פברגאס יהיה השחקן ה-12.
גרמניה
גם יואכים לב מאמין שאם זה לא שבור, אז אין צורך לתקן. ההיררכיה במאנשאפט ברורה והשינוי המסתמן היחיד מההרכב הקלאסי שהגיע לחצי גמר המונדיאל הוא הצבתו של הולגר באדטשובר כבלם במקום ארנה פרידריך, כשגם מאט הומלס המצוין מדורטמונד בתמונת ה-11. נקודה נוספת לציון אצל הגרמנים היא העומק שלהם: בניצחון 1:3 על טורקיה באיסטנבול הוכח שלמירוסלב קלוזה ומסוט אוזיל יש מחליפים לא רעים בכלל, העונים לשם מריו גומז ומריו גצה. הראשון פשוט לא מפסיק להבקיע ולא משנה באיזו מסגרת, השני הוא יהלום אמיתי שעתיד להיות אחד השחקנים המובילים של הנבחרת בשנים הקרובות. גם אנדרה שורלה מלברקוזן, ששיחק מספר פעמים על חשבונו של לוקאס פודולסקי ומילא את מקומו בהצלחה, הוא דוגמא טובה נוספת לשמיכה הארוכה של יוגי. בעצם, גרמניה נראית אפילו מפחידה יותר מהנבחרת שהשחילה רביעיות לאנגליה וארגנטינה בגביע העולם.
הולנד
ההולנדים אינם זוכים לאשראי שמקבלים הספרדים והגרמנים, בעיקר משום שהקאדר שלהם הרבה פחות מאוזן. יש פער רב בין הכשרון המתפרץ בהתקפה לחוליה האחורית הפחות נוצצת. אולם, עם התוצאות המצוינות שלהם אי אפשר להתווכח: האוראנג' ניצחה ב-22 מ-23 המשחקים הרשמיים האחרונים שלה. מעבר לאחוזי ההצלחה המעולים, גם בארץ השפלה נשענים על הרכב שרץ למעלה משנה ברציפות. המאמן ברט ואן מרוויק ממשיך לשחק באותה שיטה (1-3-2-4) שהנחיל מרקו ואן באסטן עוד מיורו 2008. השינוי המהותי הוא בתרומה של קלאס יאן הונטאלר והעדפתו כחלוץ השפיץ במקום רובין ואן פרסי, שהוסט לאגף. 12 השערים שכבש הונטאלר במוקדמות (מלך שערי הקמפיין) עדיין לא הופכים אותו לוואן באסטן החדש ואפילו לא לגרסה משופרת של רוד ואן ניסטלרוי, אבל אין ספק שעם חלוץ מטרה טבעי הולנד יכולה לרוץ חזק גם ביורו 2012.
צרפת
הטריקולור היא ללא ספק הנבחרת שעברה את הטרנספורמציה המשמעותית ביותר מאז אירועי דרום אפריקה. ניקולה אנלקה הושעה ופרש מהנבחרת, אבל המורדים האחרים כמו פטריס אברה ופרנק ריברי קיבלו מחילה וחזרו לסגל. התקלה מול בלארוס בפתיחת הקמפיין תוקנה מהר מאוד ומאז צרפת לא נוצחה ב-16 משחקים. לבלאן קאדר עשיר, הוא השתמש כבר ביותר מ-30 שחקנים במהלך משחקי המוקדמות, כששניים ראויים לאזכור: האחד הוא בלם ולנסיה עדיל ראמי והשני הוא יאן מבילה, הקשר האחורי המשתפר של ראן. התחושה היא שצרפת תקום או תיפול על שני הטאלנטים שלה בקישור: ריברי וסמיר נאסרי. הקשר של באיירן נמצא בכושר הטוב בקריירה שלו, בעוד הפליימיקר ממנצ'סטר סיטי הוא פתרון הרבה יותר הולם מיוהאן גורקוף בשל הוורסטיליות והיכולת הקטלנית שלו. איתם, צרפת היא האלטרנטיבה האמיתית לאלופת אירופה וסגניתה.
איטליה
גם איטליה שלאחר גביע העולם ביצעה חריש בסגל שלה. המאמן החדש צ'זארה פראנדלי ויתר על החבורה המזדקנת של מרצ'לו ליפי (קנבארו, זמברוטה וקמוראנסי) ולהזרים דם חדש למערכת. לאחר מכן עבר למערך של שני חלוצים (2-3-1-4) במקום שני קיצוניים. אנטוניו קסאנו, שליפי התעקש שלא לזמנו בכל מחיר ב-2010, הבקיע שישה שערים במוקדמות והפך לבאנקר של האזורי בהתקפה לצד ג'יוזפה רוסי. וכשאחד כמו ג'יאמפאולו פאציני מחכה על הספסל, יש לפראנדלי על מי לסמוך בהתקפה. בהיבט ההגנתי, כריסטיאן מאג'יו ודומניקו קרישיטו הפכו לאופציות הטובות ביותר בעמדות המגנים. מהלך חשוב נוסף של מאמן האזורי היה הזימון של טיאגו מוטה, שגילה יכולת טובה בקמפיין. גם הקאמבק של אנדראה פירלו הוא סימן מבורך לאלופת העולם מ-2006, אבל בשורה התחתונה: איטליה הייתה רחוקה מלהרשים במוקדמות וכלל לא בטוח שהסגל הזה שווה יותר מרבע גמר יורו.
אנגליה
נתחיל בדברים הטובים. לאנגליה יש סוף סוף שוער אמיתי, ג'ו הארט שמו. אשלי יאנג, שכבש 3 שערים ב-7 הופעות, פורח בצד שמאל וגארי קייהיל עשה עבודה לא רעה בכלל בפעמים שפתח כבלם על חשבון ריו פרדיננד הפצוע. למראית עין, נראה כי חל פיחות במעמדם של פרנק למפארד (סקוט פארקר הועדף במקומו בבולגריה) וסטיבן ג'רארד (עדיין פצוע), אבל השניים עדיין זוכים לאמון מצד פאביו קאפלו ואמורים לפתוח בצוותא גם ביורו. בהיעדר פליימייקר אמיתי, משחק המעבר של אנגליה מההגנה להתקפה נותר תקוע ושבלוני. בעיה נוספת שקאפלו מתמודד איתה היא החוסר בחלוץ תומך לצידו של וויין רוני בהתקפה. דארן בנט, ג'רמיין דפו ואנדי קארול נותרו האפשרויות הדלות. ולחשוב שרוני עצמו יחמיץ כנראה את שני המשחקים הראשונים של הנבחרת באליפות אירופה... "אנגליה לא מספיק טובה בשביל לזכות ביורו", אמר לאחרונה גארי נוויל. קשה שלא להסכים איתו.