הנווד

"המרתון מהגיהנום", זה הכינוי שקיבל המרתון של המשחקים האולימפיים בסנט לואיס ב-1904. בכלל, כל האולימפיאדה הזאת הייתה קצת לא מסודרת, לא מאורגנת ואולי אפילו קצת לא אולימפית. רק 12 מדינות טרחו לשלוח נציגים לארה"ב. אפילו מייסד המשחקים האולימפים בעת החדשה, פייר דה קוברטן, נשאר בביתו שפאריס. מי שלא נשאר בבית היה פליקס דה לה קארידאד קרוואחאל אי סוטו. או בקיצור, פליקס.

נחישות רבה הייתה לדוור הנמוך (רק 1.55 מ') מהוואנה. למרות שהיה עני עד כדי רעב, הוא לא ויתר על התחביב האהוב עליו, ריצה. בין אם זאת ריצת אימון ובין אם זאת תחרות לא רשמית, פליקס העביר את חייו בתנועה מתמדת: עקבים לישבן, גב זקוף, מבט קדימה, חיוך ענקי וחלום לא פחות גדול - לייצג את מולדתו במרתון בסנט לואיס. מי שהייתה קצת פחות בעניין זו המשלחת הקובנית, שלא לקחה את הרץ החובב בן ה-29 בחשבון (קובה לא שלחה לסנט לואיס אף לא אתלט אחד ובכל זאת חזרה עם 9 מדליות).

ללא כסף וללא התאחדות מקומית שתתמוך בו, הקובני הצנום החליט שהדרך הכי טובה לרוץ במרתון, היא פשוט לרוץ. לרוץ במעגלים בכיכר המרכזית של הוואנה, להצהיר על רצונו להגיע לאולימפיאדה ולהמתין לטוב ליבם וכיסם של הקובנים. מי היה מאמין, אבל זה עבד. ברגע שלפליקס היה מספיק כסף הוא עלה על אוניה לניו אורלינס. הכסף נגמר מהר. חלק על כרטיס ההפלגה היקר וחלק על משחקי קוביות בניו אורלינס. אחרי אלף קילומטרים של נדודים בהליכה, ריצה ובטרמפים, בלי כסף אבל עם הרבה מוטיבציה, הוא הגיע לסנט לואיס בדיוק בזמן למרתון.

למה קראו לאותה ריצה "המרתון מהגיהנום"? המירוץ התקיים ב-30 באוגוסט בשעה 14:30 כשמד הטמפרטורה הראה 33 מעלות והלחות קרובה ל-90 אחוז. למרות זאת, לאורך המסלול חיכתה לרצים רק תחנת מים אחת. הדרך הייתה ברובה שביל עמוס כלי תחבורה שונים שיצרו ענן אבק קבוע שלא איפשר לרצים לנשום, ובנוסף לכל – המסלול כלל שבעה טיפוסים.

פליקס התייצב לקו הזינוק אחרי מסעו המפרך במכנסיים ארוכים ובלויים, בחולצה מכופתרת ארוכה ובמגפיים אותם נעל בעבודתו כדוור - לא הלבוש האידיאלי לרץ מרתון, בטח כשבחוץ 33 מעלות. רגע לפני תחילת המירוץ הגיע זורק הדיסקוס האמריקני, מרטין שרידאן, ועזר לפליקס לקצר את מכנסיו ולקפל את חולצתו. "בכל זאת, 33 מעלות בחוץ".

למרות שרץ ללא ליווי, ללא תמיכה, ללא אימונים מקדימים וללא שום ניסיון, פליקס הוביל את הריצה בקלילות בשלבים הראשונים. כל כך בקלילות שהיה לו זמן לשוחח עם צופים ולעצור לאכילה. נכון, מאחר שלא אכל כ-40 שעות בשל נדודיו המפרכים עצר ברגע שראה בדרכו עץ תפוחים. שלושת התפוחים הירוקים שאכל לא היו רעיון טוב, הם גרמו לו לכאבי בטן שאילצו אותו לעצור ולאבד את המקום הראשון. אבל פליקס התאושש והמשיך, והוא לא היה היחיד שסבל.

מתוך 32 רצים שהתחילו את הריצה (19 אמריקנים, עשרה יוונים, שני דרום אפריקנים וקובני אחד) רק 14 הגיעו לקו הסיום. ביל גארסיה מסן פרנסיסקו התמוטט ומת עשרה קילומטרים לפני הסיום. כל השאר פרשו, התעלפו, התייבשו או רימו. גם מי שהגיע למקום הראשון לא עשה זאת בדרך החוקית ביותר. תומאס היקס נעזר בקוקטייל ויסקי שמלוויו רקחו עבורו ונתמך (פיזית) על ידי מאמניו במטרים האחרונים של המירוץ על מנת לעצור את השעון על 3:28:53 שעות. על אף המכשולים ולמרות כאבי הבטן, פליקס, שנודע בכינוי "הנווד" קרוואחאל, סיים במקום הרביעי. הוא לא חזר להתחרות מעולם.

אחרי סיבוב קטן בניו יורק (כנראה בריצה), הנווד הקובני חזר הביתה והתקבל כגיבור לאומי. ההערכה לה זכה לא תורגמה לכסף. פליקס חזר לעבודתו כדוור ובגיל 74 נפטר עני מרוד וגיבור. גיבור גדול.