אני מבין אנשים שאוהדים את אתלטיקו מדריד. אני יכול לומר עליהם, בלי להכיר יותר מדי אנשים כאלה, שאו שיש להם מספיק הצלחות בתחומים אחרים בחיים, או שהם פשוט אוהבים לחוש כאב ואכזבה (כדי להיזכר שהם חיים), או שהם משלבים בין השניים – אבל שבכל מקרה האהדה שלהם לקבוצה הזו עונה להם על צורך אמיתי. אחרת איך אפשר להסביר מדוע אוהד כדורגל ימשיך לתלות את תקוותיו, רגשותיו ואת מצבי הרוח שלו במועדון שמצליח בכל שנה לפתח ציפיות ואז לרסק אותן בזריזות?
אבל כיום כבר קשה להתעלם מהעובדה שהמציאות האתלטיקו מדרידאית הזו היא היא הקסם של הקולצ'ונרוס (איזה כינוי שכיף לומר). ולמרות שאנחנו חוזים בקסם הזה מתרחש שוב ושוב, שנה אחרי שנה, אנחנו עדיין משחקים את המשחק שלו, עדיין מעלים מתנדבים לבמה רק כדי לראות אותם מובכים, וכל הזמן הזה אנחנו משתעשעים במחשבה שאולי הפעם הטריק ייחשף, הבלוף יצא לאור, הבלון יתפוצץ. אנחנו עדיין רואים בדבר הזה קסם. למרות שאולי הגיע הזמן לקרוא לו פשוט "אשלייה". וגם ככה, אנחנו מכירים את המשפט הזה: "אתה יכול לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן ועל חלק מהאנשים כל הזמן – אבל אתה לא יכול לעבוד על כולם כל הזמן". ומכאן – שמתישהו הסיפור הזה צריך להתרסק. מתישהו יצטרך לקרות אחד משני דברים: או שאנשים יפסיקו לצפות מאתלטיקו מדריד, או שאתלטיקו מדריד תעמוד בציפיות של אנשים.
השנה הזו נראית כמו זמן טוב כדי שזה יקרה. בכל זאת, 2011 – שנה של מהפיכות, הפגנות, מחאות וחרמות. אפילו REM התפרקו – מה שאומר שהעולם של 2012 באמת לא יהיה כמו של 2011 – אז מה זה כבר להפוך את העונה הזו לעונה בה הסיפור של אתלטיקו יקבל תפנית? קטן על מר גורל.
חוץ מזה, אדון תסריטאי, שעובד אצל מר גורל שעות נוספות ושכותב את מהלכי העולם, כבר העניק לנו לא מעט רמזים מתרימים. הרי כל קורס כתיבת תסריט שמכבד את עצמו (והאמת – גם כאלה שלא) ילמד אתכם שבסיפור צריכות להיות כמה עלילות. ושהכיוונים של העלילות האלה – של כל אחת בנפרד – צריך להיות למעלה-למטה-למעלה-למטה. ככה שאחרי כל סצינה חיובית תגיע סצינה שלילית, עד לסצינה שתסגור את העלילה לכאן או לכאן (או, לעתים, לא תסגור אותה בכלל).
במציאות של הליגה הספרדית, העלילה המרכזית היא כמובן מאבק האיתנים בין ברצלונה לריאל מדריד. אלא שבעניין הזה מישהו שם נרדם, או השתעמם, או שנגמרו לו הרעיונות – וכבר כמה עונות שאנחנו מקבלים את אותו שטיק. במצב כזה יש רק דרך פעולה אחת, והיא להכניס עניין בעלילות המשנה. במקרה שלנו – אתלטיקו מדריד הפכה את הצפייה בליגה הספרדית בעונות האחרונות למעניינת גם למי שמאס בשתי הדמויות הראשיות. ואתלטיקו בהחלט הייתה זקוקה לריענון, אחרי שבעשור האחרון היא די יצאה מהפריים. ככה זה כשאתה משעמם את הצופים הנייטראליים. אתלטיקו שיחקה בכל שנה את אותה הדמות. קונה מלא, מוכרת קצת, מעמיסה ציפיות, ואז מסיימת בין מקום 7 ל-11 (זה קרה לה ב-7 מ-9 העונות האחרונות).
אבל בעונות האחרונות ראינו את אתלטיקו מדריד תופסת יותר ויותר זמן מסך. ונראה שהיא מתקרבת לקליימקס שלה – אפשר לדעת את זה לפי זהשצפיפות ותכיפות האירועים החיוביים-שליליים-חיוביים הולכת וגוברת. העונות האחרונות – ובייחוד הפגרה החולפת – לא השאירו מקום לספקות: 2011 הולכת להיות שנה בה נראה איך נגמר הסיפור הזה של אתלטיקו. זה ההבדל בין טלנובלות לאופרות סבון – לראשונות יש סוף.
זה התחיל עם המקום הרביעי ב-2008, ושחזור ההישג בתוספת רבע גמר הצ'מפיונס ב-2009 – התקדמות משמעותית לעומת מה שעבר עליהם מרבית העשור. והנה, החץ מתחיל לפנות מעלה. ב-2010 היא שוב התרסקה בליגה, אבל זכתה בליגה האירופית, וכדי להוסיף לאירוניה ולמתח היא הפסידה בגמר הגביע. לא מגלה לכם למי. ואז, כדי להכין טוב טוב את הנפילה של 2011, המונדיאל העלה את דייגו פורלאן לרמת חצי-אל. ומה הם עשו בעונה שעברה? מקום שביעי, לא עברו אפילו את שלב הבתים של הליגה האירופית. שמים לב לטכניקה של המספר? ממש כמו חניך מצטיין בלה מאסיה.
וזה אומר שעכשיו הדברים שהולכים לקרות צריכים להיות גדולים יותר, חשובים יותר – וצפופים יותר. ואנחנו רואים את זה קורה. זה התחיל בסוף מאי עם ההחתמה של אדריאן – מהחלוצים הצעירים המבטיחים בספרד. חץ ירוק. ואז נפרדו שם מדה חאה, שוער העתיד של ספרד, בסוף יוני, ומאגוארו בסוף יולי. חץ אדום בוהק. בשלושת השבועות הקרובים צירפה אתלטיקו את טוראן ואת פלקאו (חץ ירוק חזק), ובימים האחרונים של חלון ההעברות אמרו שלום לפורלאן (חץ אדום) וברוך הבא לדייגו (חץ ירוק). העונה התחילה עם נקודה משני משחקים (הבנתם את הצבע), ומאז – שלושה משחקים, שלושה ניצחונות, עשרה שערים ללא מענה. אין ספק – למרות שאנחנו רק בספטמבר, אתלטיקו אף פעם לא הייתה מוכנה יותר לסצינת הסיום.
הקאמפ נואו הוא התפאורה הראויה למבחן האולטימטיבי. בלעדיו, הוא לא יהיה אולטימטיבי. חבל רק שמה שזה אומר זה ששוב אנחנו מעלים מתנדבים לבמה, פשוט בשביל לראות אותם מובכים. אבל כנראה שיש סרטים שלא נמאס לראות, גם אם יודעים את הסוף. יש סיפורים שאצלם – זה כל הקסם.