כל כלב בא יומו

נאמדי אסומואה, אחד מכמה כוכבים שפילדלפיה איגלס צירפה מאז שנגמרה השביתה ב-NFL, סיפר בשבוע שעבר בראיון לתכנית PTI שהדבר שהכי הרשים אותו בזמן שהוא הספיק להתאמן עם הקוורטרבק של הקבוצה, מייקל ויק, זה עד כמה הבחור הזה עובד קשה ועד כמה הוא לא מסתמך רק על הכשרון העצום שלו. אסומואה סיפר שוויק כל הזמן מדרבן את כולם לעבוד קשה יותר, שהוא משמש דוגמא ושבשעות ובימים פנויים הוא עובר על התרגילים או לוקח לארוחה שחקן אחר כדי להמשיך לעבוד. מגישי התכנית נותרו המומים. אף אחד לא היה מאמין לדברים כאלה על ויק לפני חמש שנים. היום זה רק חלק מהסיפור הכי גדול של עונת הפוטבול הקרובה.

פוטבול זה הדבר הכי  גדול בארצות הברית. קשה להסביר עד כמה, אבל הנה כמה דרכים שיעזרו להבין: העסק מכניס יותר משבעה מיליארד דולרים בשנה וכל הזמן שובר את שיאי הרייטינג של עצמו – שני תחומים בהם הוא משאיר הרחק מאחור כל ענף ספורט אחר, כולל את הבייסבול המקצועני ואת ה-NBA, אפילו אם יחברו את ההכנסות והרייטינג של השניים האלה יחד. מספיק היה לעקוב אחרי הסיקור של השביתה בתקשורת האמריקאית כדי לקלוט עד כמה גדול היה החשש – הפאניקה – שלא תהיה עונה. השוואה של הסיקור הזה לאופן בו מתייחסים בארה"ב לאפשרות שעונה שלמה של ה-NBA תתבטל מעמידה באור מאוד דהוי את הליגה של דייויד סטרן. ושלא נתחיל בכלל לדבר על ההיסטריה שמשחקי פנטסי פוטבול גורמים בכל משרד ברחבי צפון אמריקה.

ובתוך פוטבול, הסיפור הכי גדול זה קוורטרבקים. אמנם, הספורט עצמו הוא כאמור הפופולרי ביותר בארה"ב, ובהפרש ניכר. ונכון שגם בעמדות אחרות אפשר למצוא עשרות כוכבים ענקים, דמויות מפורסמות מאוד שמרוויחות מיליונים על המגרש ובפרסום. וכמובן שאי אפשר להתעלם ממקומו של המשחק בתרבות ובהיסטוריה של ארה"ב ככור היתוך, כמכשיר למוביליות חברתית וכאלמנט שתרם רבות לעיצוב ולשינוי האופן בו האמריקנים רואים טלוויזיה וצורכים תרבות פופולרית. ואי אפשר להתעלם גם מהעובדה שהמבנה הקבוצתי מקביל למבנה החברתי בארה"ב, בעוד המבנה הכלכלי (הסוציאליסטי) של הליגה מתקיים בתוך מדינה בעלת מבנה כלכלי מנוגד. אבל קוורטרבקים הם מה שעושה קבוצות. "לאורך השנים למדתי שמה שקובע זה מי מאמן את הקבוצה, ויותר מכל זה מי הקוורטרבק", אוהב הפרשן ביל סימונס לומר. ומכאן, שסימונס מעולם לא היה מאושר יותר – כי דור כזה של קוורטרבקים הליגה לא ראתה הרבה זמן, אולי מעולם.

כבר במשחק הפתיחה של העונה בלילה בין חמישי לשישי חזינו בשניים מהטובים ביותר (ואולי  השניים הטובים ביותר), דרו בריס ואארון רוג'רס, שתיקתקו משחק התקפי מרהיב. תוסיפו להם את שליטי העשור האחרון טום  בריידי ופייטון מאנינג (שאולי לא ישחק כל העונה, אחרי שלא החמיץ משחק ב-13 שנות משחק מקצועני) ואת בן רות'ליסברגר (שזכה ביותר סופרבולים ממאנינג), ותקבלו את הטופ של החבורה, לפחות מבחינת פופולריות ופרסום. מבין השמות שפחות מוכרים לחובב הספורט הישראלי, פיליפ ריברס הוא הטוב ביותר – וכל דירוג שמכבד את עצמו שם אותו בטופ מבחינת יכולת אישית, לפני רות'ליסברגר. ברמה הבאה נמצאים שחקנים איכותיים מוכחים כמו טוני רומו, מאט ריאן, ג'ו פלאקו ואיליי מאנינג. הצעירים שאמורים לפרוץ ולהצטרף לרשימה הזו הם ג'וש פרימן (שכבר בשנה שעברה הוכיח שהוא שייך) ומאט סטאפורד. ומה שמרשים לא פחות זו העובדה שגם הקבוצות שמחזיקות בקוורטרבקים ה-15-20 הכי טובים בליגה נהנות ממנהיגים ראויים שמסוגלים לנצח משחקים בעצמם.

בעוד את כל החבורה הזו אפשר לדרג בצורה די ברורה, מייק ויק הוא אולי סימן השאלה הכי גדול. כי מצד אחד הוא יכול לסיים את העונה הזו כקוורטרבק הכי טוב בעולם ולהצדיק כל דולר מהחוזה החדש שלו, שאומר להכניס לו 100 מיליון כאלה ב-6 השנים הבאות (כ-40 מיליון מובטחים). ובאותה מידה הוא יכול לסיים אותה כאכזבה הכי גדולה של השנה. והכל בגלל החוזה החדש הזה, בגלל ההחתמות האחרות שעשתה פילדלפיה, ובגלל העובדה הפשוטה שוויק הוא כנראה "השחקן הכי טוב בליגה", כפי שמעיד פרימן, הקוורטרבק של טמפה ביי בקאנירס.

אלה הדברים שוויק  צריך להתמודד איתם העונה
החוזה: במסיבת העיתונאים שאחרי החתימה ויק שוב אמר את הכל הדברים הנכונים, ונראה באמת אסיר תודה. אבל עדיין, 100 מיליון דולר על פני 6 שנים הופכים את ויק למשתכר השלישי בגובהו בליגה, רק אחרי בריידי ומאנינג. וגם אם קשה לחשוב על הבעת אמון גדולה יותר מצד מועדון, עוד יותר קשה לדמיין משהו שמוסיף יותר לחץ מאשר סכומים שכאלה. ב-PTI דנו בחוזה הזה, ואף אחד משני המגישים לא חשב שיש סיכוי שוויק יסיים אותו.

הקבוצה: המהלכים של פילדלפיה מאז תום השביתה הפכו אותה כמעט למיאמי היט של הליגה. המילה "דרים טים" כבר נזרקה לאוויר, ומד הלחץ כמעט מתפוצץ. ואם יש דבר אחד ששונה בין פוטבול לכדורסל זה שכוכבים לא בהכרח הופכים קבוצה למנצחת בפוטבול, לעומת כדורסל שהוא אולי הספורט הקבוצתי שהכי ניתן לשליטה על ידי אינדיבידואלים. תוסיפו לזה את הפגרה המקוצרת - ומכאן פחות זמן להתאמן ולהתגבש – ולו"ז שסידר לאיגלס שני משחקי חוץ ברצף בפתיחת העונה (מול סנט לואיס ואטלנטה), ופתאום המשחק הביתי הראשון, בשבוע השלישי מול ניו יורק ג'ייאנטס, נראה כמו הנקודה בה הכל יכול להתפרק.

הכשרון של ויק: פרימן, בעצמו קוורטרבק שלא מפחד לרוץ עם הכדור (אחת התכונות שמבדילות את ויק מקוורטרבקים אחרים), אמר על ויק ש"אין שום שחקן בהיסטוריה של ה-NFL שאפשר להשוות אליו". סימונס, כרגיל, סיכם את זה בצורה הכי פשוטה וברורה: הוא יכול לבד לנצח לך את ליגת הפנטסי שאתה משחק בה. אתם מתחילים לקלוט את התמונה? אחרי מה שוויק עשה בעונה שעברה (כולל משחק אחד בו מסר ל-4 טאצ'דאונים ורץ בעצמו לעוד 2), כולם מצפים שהוא ייתן עונה שלמה של מספרים מטורפים. ולא רק שוויק כמעט אף פעם לא מצליח לסיים עונה שלמה בגלל פציעה הודות לסגנון המשחק שלו, הרי שבגיל 31, ואחרי שכבר במשחקים האחרונים של העונה שעברה אפשר היה לזהות ירידה קטנטנה ביכולת – הציפיות האלה מוגזמות. תוסיפו למדורה את החוזה ואת הכוכבים שסביבו, ותקבלו מתכון נפיץ במיוחד.

ויש עוד משהו, ההיסטוריה של ויק: הסיפור של ויק, שריצה כמעט שנתיים בכלא בגין ארגון קרבות כלבים, מוכר. הוא כולל אינספור הסתבכויות עם החוק, עם אנשים הקרובים לו, עם אוהדים, עם כסף. בווידאו רשמי של הליגה נאמר עליו ש"עונת 2010, בה השלים את המעבר מאחורי הסורגים לעמדה פותחת בליגה, הייתה שנה של התגלות, שינוי צורה". אלא שאם מתחשבים גם בעדות של אסומואה לווילבון וקורנהייזר ב-PTI, אפשר לומר שהשינוי עוד לא נגמר, שהתהליך עוד מתהווה. וסיפור כזה לא יכול להיגמר עם דיבורים על אופי ידידותי ועם כמה משחקים נחמדים בעונה הרגילה. סיפור כזה חייב להיגמר בניצחון גדול או בהפסד גדול. אל תופתעו אם אחד מהם יקרה כבר העונה. אחרי הכל, זו אמריקה.