"הייתי מביט שוב לגזענים בלבן של העיניים וחוזר על כל דבריי"

"כולם שואלים אותי מה היה הרגע הכי קשה בשבילי העונה. כל עיתונאי חוזר על השאלה הזו, אבל זה מצחיק ואולי מוזר שלא היה לי קשה כל עוד עשיתי מה שאני מאמין בו, שלם איתו ועומד מאחוריו כמו קיר בטון. אבל דווקא בסכנין, ברגע האחרון של העונה, הרגשתי חרא. וזה רק בגללי, לא בגללם (אוהדי בית"ר המקללים). בגלל שלא הקשבתי לעצמי. הלכתי למחוא כפיים לקהל שלנו שהגיע לסכנין למרות כל מה שהם עשו לי. שמתי הכל בצד, השארתי את האגו בצד וקיבלתי יריקה לפרצוף, שריקות בוז וקללות. אני זוכר שמשה בן דוד, מאמן השוערים שלי שאני חייב לו המון, בא לתפוס אותי ואמר לי לחזור אליהם, אבל לא הייתי מסוגל. מי שלא מכבד אותי אני לא מסוגל לכבד אותו".

ברוכים הבאים לעולמו של אריאל הרוש.

"מדהים שאחרי כל מה שעשו לי השנה הלכתי לומר להם תודה והם ירקו לי בפרצוף. הזוי. במקום שאהיה שמח אחרי שעשיתי משחק טוב ונשארנו בליגה הייתי בבאסה. הייתי גמור מזה, יותר מכל קללה או איום שהופנו לעברי. קיבלתי סטירה, המון סטירות, אבל אליהן התרגלתי. זאת חדרה לרגש שלי, ממש כמו אגרוף בבטן".

במציאות של הכדורגל הישראלי, בה כל שחקן - בטח כוכב - הוא כמו לוח ריק ללא אמירה שבעיקר דואג לשמור על היותו מותג, אריאל הרוש הוא נדיר. בימים שבהם כל שחקן יושב על הגדר ללא שום רצון לצלול ולהיות מנהיג, ללא שמירת עקרונות ועמידה על ערכים של מה נכון ומה לא, שוערה של בית"ר שוב מתגלה כשונה מאוד מכולם.

הוא לא חלם בתחילת העונה שהוא יהיה כזה. שהוא לא חלם שהוא, אחד מיקירי היציע המזרחי - יהפוך לשנוא נפשם של חלק מאוהדי בית"ר - ובציבור הישראלי יהפוך למחזיק דגל מלחמת המוסר והמלחמה בגזענות. אבל בעיקר, הרוש לא התעקש לחשוב על חוסר הפחד לאבד מעמד ופופולריות כשהוא מרוויח אמת מוסרית וערכים של "להישאר נאמן" לעקרונות שלך ועוד זוטות כמו חברות והדדיות לאנשים שאיתך. 

בן 8 הוא היה כשהגיע לבית"ר. ספג את האווירה בטדי בנעוריו וחלם על הרגע שישחק בבוגרים על הדשא מול היציע המזרחי. כשקיבל את סרט הקפטן בזמן הפציעה של עמית בן שושן בכלל היה בשמיים. עוד יעד נכבש. עד אותה שבת בה השתנתה העונה של בית"ר ובה השתנה המסלול של הרוש: ההגעה של סדאייב וקדאייב הפכה עולמות. הר געש של גזענות חשוכה התפרץ בטירוף לטדי, והשלט של "בית"ר טהורה לעד" היה העדות הטובה ביותר לטרוף שקיים בבני אדם.

"עונה אחת שהיא כמו עשר עונות. התחשלתי לכל החיים"

"מבחינה פיזית ומנטאלית, הגעת הצ'צ'נים, גרמה לי לעונה שאני יוצא ממנה מפורק. כמה שחקנים אתם מכירים שהקהל מקלל אותם בלי סוף? 90 דקות בבית שלי, על הדשא שלי, זה מטורף. שלחו לי הודעות בפייסבוק שזה מחיר הבגידה, קיבלתי אס אם אסים לטלפון מאוהדים שהזדהו כאוהדי בית"ר שאסור היה לי ללכת נגדם ושהם יחזרו לעודד רק אם לא אהיה יותר במועדון. מבחינתי זו עונה אחת כמו עשר עונות. התחשלתי לכל החיים. אפילו עכשיו, כשאני בחופש, זה עוד רודף אותי ולאט לאט אני מתחיל להתנקות. אבל יש לפחות דבר אחד חיובי בעונה ההזויה הזו- לא משנה בעתיד איפה אהיה וכמה אספוג, אגיד לעצמי עברתי כבר דברים קשים".

רק אתה יצאת נגד הקהל. חשבת לעצמך 'אולי עשיתי טעות'?

"חד משמעית לא. כל שחקן שבא מבחוץ - ולא חשוב אם הוא ערבי, דרוזי, צ'צ'ני, רוסי, או לא יודע מה - הוא בן אדם כמונו. סדאייב וקדאייב לא ידעו לאן הם נכנסים, מה הם כבר עשו למישהו?"

"הם באו לעזור לבית"ר ולא שיקללו אותם. מה הם אשמים שהם נולדו מוסלמים? זה חשוב בכלל? אלו שני ילדים שהגיעו לכאן מבוהלים וכולם רצו להיכנס בהם. קצת יחס אנושי, לאן התדרדרנו?".

היית עושה את זה שוב?

"בלי לחשוב פעמיים. חד משמעית כן. אני לא מתחרט והולך עם האמת שלי. הייתי מסתכל לכל הגזענים בלבן של העיניים ועושה זאת שוב".

הפריע לך שלא מעט שחקנים פחדו לצאת נגד האוהדים?

"אני יכול להבין אותם כי הם ראו מה קרה איתי. למה שהקהל ייפול גם עליהם? אין בי כעס ואני לא פגוע ממי שלא הביע את דעתו. אני אחראי לפה שלי, אני נקטתי עמדה וידעתי מראש שזה יעלה לי בתגובות לא נעימות. אבל אם אני רוצה להיות דמות, הייתי צריך לעשות מהלך ויחד עם המאמן שוערים החלטתי שאני הולך עם זה עד הסוף וזה עשה לי רק טוב".

"חמישה חודשים שיחקתי פצוע והם ירקו עלי"

נעלבת מהאוהדים?

"מאוד. אני אדם עם לב ועם רגשות, אי אפשר להתעלם ממה שעושים לך. חמישה חודשים שיחקתי פצוע עם זריקה, אבל כשעליתי לדשא תמיד אמרתי שאני 'בריא מאה אחוז' ולא חיפשתי שום תירוץ. נעלבתי כי אם אתה כבן אדם נותן כל כך הרבה, מסכן את הבריאות שלך ויורקים עליך ולא מכבדים או מעריכים אותך, אז זה מפריע ופוגע".

חשבת לעצמך מה היה קורה אם הצ'צ'נים לא היו מגיעים?

"אני לא טוב בשאלות של אם. ברור לכולם שבגלל המהלך הזה כמעט ירדנו. אני משער שאם זה לא היה קורה היינו בפלייאוף העליון מיליון אחוז, אולי אפילו זוכים בכרטיס לאירופה, כי שיחקנו את הכדורגל הכי טוב והכי יפה בארץ".

הרבה שחקנים חיכו לסוף העונה כדי לנסות למצוא משהו אחר?

"זכותם. שיחפשו מה שטוב להם. הלוואי וכולם יישארו וניקח אליפות כי זה החלום שלי מגיל קטן, אבל ברגע שרואים ששום דבר לא מתקדם מחפשים בחוץ, חושבים על העתיד. בחדר ההלבשה אמרו שחקנים שנמאס להם מחוסר הוודאות, היו כאלו שראית שהם על סף שבירה. אותי שום דבר לא ישבור".

הרוש, לא להאמין, מתקשה עם המחשבה שאולי יעזוב את בית"ר בעונה הבאה. קשה לו עם כל מה שקורה למועדון והדאגה לעתיד בית"ר לא מרפה ממנו. "לי יש חוזה לעוד שנתיים בבית"ר ירושלים ושם אני רוצה לשחק. זה המועדון היחיד שבו אני רוצה להיות בארץ, אבל אם יבקשו ממני לעזוב כדי להציל את המועדון מקריסה כלכלית ופירוק אעשה זאת".

"הזוי שלא ידוע אם המשכורת תיכנס או אם יהיה מחה אימון"

מכבי חיפה ומכבי ת"א פנו אליך?

"לא פנו לא אלי ולא לבית"ר. אני מטייל בברלין ומספרים לי שרושמים שאני עובר לפה ולפה. יש עיתונאים שמחפשים על חשבון הגב שלי כותרות. אנשים רציניים לא מנהלים מו"מ בתקשורת".

אחרי כל מה שעברת, למה אתה בכלל מודאג מהעתיד של בית"ר?

"קודם כל, הקהל שמקלל לא מייצג לדעתי את רוב אוהדי בית"ר. הוא מיעוט קולני מאוד, אבל מיעוט. דבר שני, יש מקום לדאגה כי בשנים האחרונות אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו. אי אפשר כל שנה לרדוף אחרי תקציב. זה לא הגיוני. בית"ר ירושלים זה מועדון שצריך כל שנה להתמודד על תואר. הזוי שאנחנו לא יודעים אם יהיה מחנה אימון או אם תיכנס המשכורת, מתי יהיה האימון הראשון, מי יאמן ואם האימון בכלל יתקיים. זו תחושה קשה. אבל בתוך תוכי אני אומר ש'מישהו יבוא', והמועדון הזה לא ייפול".

איך נקלעים למצב כזה של חוסר וודאות?

" באמת שאני שובר את הראש איך. בית"ר, לדעתי המועדון הכי גדול בארץ, עם הקהל הכי גדול, לא מוצאת איש אחד שיבוא וישים כסף. כל שנה אנחנו אומרים שיבוא מישהו אבל לא בא ואני לא יודע למה. איך כל הקבוצות הגדולות מכבי ת"א, הפועל ת"א ומכבי חיפה תמיד מוצאות תקציב וגם אם הולך מישהו אז מגיע מישהו אחר. משום מה לנו יש בעיות ואני לא יודע אם זה בגלל הקהל, אבל חבל שזה קורה".

מה עם משכורות שלא משולמות?

"אני רגיל לזה, כבר ארבע שנים ככה. יש לי מהלכים מה אני עושה ברגעים כאלה. כבר שנים שהמועדון מתקיים מהיד לפה ואני מקווה שיהיה יותר קל בעתיד. אנחנו השחקנים באים לקראת המועדון כמה שאפשר".

"אחרי עידן אוואט החלום זה לקבל את הכפפות בנבחרת"

אתה רואה איך חיפה ות"א רוצות את אבי ריקן. ממליץ לו?

"הוא לא ילד והוא יודע מה טוב בשבילו. מכבי חיפה ומכבי ת"א קבוצות גדולות, הוא שחקן אדיר ולי אין ספק שלאן שיילך הוא יצליח".

בנבחרת, הרוש הוא עדיין השוער השני, אם בקיץ הקודם הוא כבר נרשם בפנקסים של סקאוטים באירופה אחרי הצגה במשחק ההפסד של ישראל לגרמניה.

"החלום שלי שאחרי עידן דודו אוואט אני אהיה השוער הראשון של הנבחרת. בשנה שעברה קיבלתי את ההזדמנות נגד צ'כיה וגרמניה ולקחתי אותה. אני יודע שהכל תלוי בי, אבל דיבורים לא יעזרו. אם אהיה טוב ואביא מעצמי אז גם אגיע לזה".

היו לא מעט ביקורות על אוואט אחרי התיקו מול פורטוגל

"אחרי הביקורות שהוא ספג, הסתכלתי על ההתנהגות שלו עד המשחק מול צפון אירלנד ואיך הוא מתמודד. אם אני הייתי מקבל כזה שער היה לי קשה להתרומם. מדודו אני לומד המון ועובדה שבצפון אירלנד הוא הראה לכולם איזה שוער גדול הוא ואיזה אישיות הוא".

ברמת האישיות הרוש כבר נמצא בפסגה, עכשיו צריכה להגיע עונה גדולה שגם תקבע אותו כשוער הישראלי הכי גדול והדרך לשם לא רחוקה.