העולם חגג היום (שלישי) את יום האהבה, ולנטיינס דיי. חלקנו, בין לבין, נשארנו בבית כדי לראות את ליגת האלופות. אנחנו אוהבים את העולם, ואוהבים גם כדורגל. המשחק בין מילאן לטוטנהאם, שהסתיים ב-0:1 לרוסונרי, הראה חלק מהצדדים היותר מעניינים של הענף.
לא היה כאן כדורגל גדול. לא ראינו מבצעים אישיים מדהימים או בעיטות שומטות-לסת, אבל ראינו כדורגל פיזי. ראינו שחקנים שאוהבים באמת את המשחק, נותנים כל מה שיש להם על כר הדשא וסוגרים אחד את השני בצורה כמעט מושלמת. כיאה להתמודדות בין שני מאמנים איטלקיים - סטפנו פיולי במילאן ואנטוניו קונטה בטוטנהאם - ראינו משחק טקטי כמעט מושלם.
גם טוטנהאם וגם מילאן לא בכושר טוב, ולכן השער היחיד הזכיר יותר את הסופרבול מאשר כדורגל עצמו כשברהים דיאס (7) ניצל יתרון מספרי ברחבה והבקיע מקרוב אחרי הדיפה רעה של פרייזר פורסטר. את רגעי הקסם של הארי קיין, יונג מין סון ורפאל לאאו אולי נראה בגומלין בלונדון.
היום ראינו הרבה תיקולים, הרבה כדורים ארוכים, קרנות גבוהות ומצבים נייחים. משחק נפלא לחובבי הז'אנר וכזה שדרש לא מעט מ-22 שחקנים ששמרו על רמה גבוהה. המחליפים הכניסו קצת חיים ואולי היו יכולים לעלות מוקדם יותר, אבל נסתפק בזה.
כי למרות שטוטנהאם נראתה רע מאוד, היא עדיין בפיגור 1:0 ובגומלין בבית. למרות שמילאן לא הייתה מספיק יעילה, היא מגיעה למשחק מול טוטנהאם כשהיא עם יתרון ויכולה להסתגר בחוץ. המשחק הזה עשה את מה שאנחנו מצפים לו ממשחקים בשמינית גמר האלופות: לגרום לנו להתלהב לפני הגומלין. כמו שאנחנו אוהבים.