שלבי הנוק אאוט של
ליגת האלופות, כמו שלבי ההכרעה בכל תחרות ספורט, הם תמיד ההפרדה בין "ילדים" ל"גברים". והערב (רביעי), קיבלנו הוכחה נוספת לכך: פאריס סאן ז'רמן שברה קללה בת שלוש שנים, והעפילה לרבע גמר
ליגת האלופות אחרי 0:2 ביתי על
בורוסיה דורטמונד. הפריזאים של תומאס טוכל מחקו פיגור 2:1 מהמשחק הראשון, אחרי משחק שבו הוכיחו קשיחות יתרה על חשבון הגרמנים.
לדורטמונד יש הרבה שחקנים מוכשרים. ג'יידון סאנצ'ו וארלינג הולאנד, תורגן הזאר ויוליאן ברנדט, הרבה מאוד איכות בוסרית שמסוגלת לספק הרבה רגעים יפים. אבל יש דבר אחד שלפאריס יש ולה, עדיין, אין: קילינג אינסטינקט. למשחק חשוב ביותר הקבוצה הגרמנית עלתה בלי יכולת אמיתית לכוון מצב אמיתי לשער, בלי שסיכנה את קיילור נבאס כמעט לאורך תשעים וחמש דקות. לצרפתים אולי יש פחות "זוהר", אבל את הערמומיות של די מריה, את הקשיחות של גיי - ובוודאי את הניסיון של ניימאר.
יש הרבה סיבות לא לאהוב את ניימאר, ורובן הגדול מוצדקות. אבל במשחק הערב הוא הוכיח לאן הוא מסוגל להגיע כשהוא מתעלה: כבש שער בראש (לא שגרתי), נתן את כל כולו בהגנה (מאוד לא שגרתי), והצליח לסחוט כרטיס אדום (טוב.. זה קצת יותר קרוב למציאות). הברזילאי ספג לא מעט ביקורות על אורח חייו, ועלה הערב עם כל מה שאפשר להוכיח. ההישג הזה של אלופת צרפת, כך נדמה, רשום קודם כל על שמו.
לוסיאן פאברה, מנגד, יצטרך לבנות משהו על בסיס הפוטנציאל. היה לו יתרון של 1:2 מהמשחק הראשון, אבל במשחק הכרעה אמיתי רוב השחקנים שלו קפאו. היכולת הנהדרת של שחקניו תצטרך לקבל עזרה של ווינריות וכוח, כדי להחזיר את דורטמונד לימים הגדולים שלה. ההופעה העצובה של הולאנד הערב היתה הסמל הגדול ביותר: החלוץ הכל כך מוכשר פשוט שותק על ידי ההגנה הפריזאית, לא הגיע לאף מצב של שער והיה רחוק מאוד מלספק לגרמנים את מה שהם זקוקים לו ברגעים האלה.
ובעיקר, כל הערב הזה בליגת האלופות הרגיש כמו מסיבת הסיום. לפחות לזמן הקרוב. רגע לפני שהוא יוצא לפגרה ארוכה שבה נתעסק הרבה פחות בשערים והרבה יותר בבידודים, הכדורגל שלח לנו נשיקה אחת ארוכה בדמות משחק טוב, יפה, מלא בסיפורים ורגעים יפים. כל אלה, עוד מעט, יהיו חלק מהעבר. הכיסאות הריקים שהיו ביציעים, ככל הנראה, יסמלו את העתיד.