זה היה ערב שעסק, בכל מיני מקומות בעולם, באגדות. בשחקנים גדולים מהחיים, כאלה שקשה יהיה לתאר אותם, אבל ברור שיום אחד נחייך כששמם יעלה בפני כאלה שלא ידעו אותם, נסתכל עליהם ונגיד "הייתם צריכים להיות שם".
מעט אחרי שבחיפה הסתיימו התשואות האחרונות לרונאלדיניו, קאקה, ריבאלדו וחבורת הברזילאים שהגיעו ל"משחק השלום", דילגנו מעדנות אל השלט כדי לצפות באגדות ההווה, ובעיקר באחת שמתרחשת בזה הרגע, מול עינינו: ליונל מסי. הפרעוש רשם הערב (שלישי), עוד ערב "סטנדרטי", כשסיים עם צמד ושני בישולים בדרך לניצחון הליגה החמישי ברציפות של ברצלונה, 1:5 על ויאדוליד בקאמפ נואו.
מסי פתח את העונה הזאת, מי זוכר, קצת לאט. בכמה מהמשחקים הראשונים הוא אפילו לא השתתף. אבל נדמה שהוא בסה"כ אמר לעולם, בחיוך ממזרי: נתתי לך פור, בסטרדו. הוא כבש בארבעת משחקיו האחרונים, הגיע לארבעה שערים בחמש הופעות, ובדרך גם רשם עוד שני מספרים חדשים לאוסף ההישגים הבלתי נגמר: שער חמישים בבעיטה חופשית, ושער 607 עבור המועדון שלו, אחד יותר משל יריבו הגדול כריסטיאנו רונאלדו.
אבל עכשיו הוא בפול פורס, כמו גם הקבוצה שלו. אחרי דשדוש קל, היא שוב בפסגת הליגה הספרדית (גם עם משחק חסר), והערב היא התגברה על שער שוויון זמני, וחגגה על היריבה הסגולה ממדריד בקלות בלתי נתפסת (או בלתי נסבלת, תלוי מאיזה צד של הרשת אתם). ארנסטו ואלוורדה הוא לא טיפוס שקל להתחבר אליו, בטח כשבכל יום עומד מעלו הצל של פצצת כריזמה אחרת שהיתה פעם על הקווים בקאמפ נואו, אבל את התוצאות נכון לעכשיו הוא מביא. וקשה לראות איך בארסה מאבדת את האליפות גם העונה.
והמשחק הזה הרי ללא ייספר בספרי ההיסטוריה. לא יוקדשו לו ספיישלים רבי רושם, לא ייכתבו עליו ספרים. זה היה, אחרי הכל, עוד משחק ליגה. עוד דף בספר ארוך. אבל לפעמים מתחשק להודות דווקא על הרגעים הקטנים האלה. אלה שבהם אתה יכול להסתכל על דמות היסטורית, באמת גדולה מהחיים (ומכל השחקנים, המאמנים והאוהדים שמסביב), לחייך ולדעת: יום אחד, מישהו ישאל אותך מי היה ליונל מסי. ואתה, בא בימים, תסתכל עליו, תנסה להתחיל משפט, אבל תאמר לו "עזוב. היית צריך להיות שם".