אנרגיות הן דבר חשוב בחיים, בטח שבכדורגל. המילינאלים שבינינו יגדירו אותן כ"ווייב", האווירה שהקבוצה משדרת. המשחק בין פולהאם לצ'לסי היום (חמישי), שהסתיים ב-1:2 לפולהאם, היה התנגשות בין שני ווייבים שונים לחלוטין.
הווייב של פולהאם הוא כיף. הקוטג'רס של מרקו סילבה עלו למקום השישי בסטייל, עם 12 נקודות מ-12 אפשריות מאז החזרה מהפגרה ומסיימים את הסיבוב הראשון עם 31 נקודות, כמות גבוהה יותר מזאת שחזו לה רבים בתחילת העונה. הם נהנים מכדורגל ועומדים נכון, יחד עם השילוב בין שחקנים ותיקים (כמו וויליאן) לצעירים (מנור סולומון שעלה מהספסל).
הווייב של צ'לסי, לעומת זאת, קצת שונה. הקבוצה של גרהאם פוטר לא משחקת כדורגל טוב, וקשה להגיד שהיא לא ניסתה. ז'ואאו פליקס, בהופעת בכורה, היה טוב ופעיל במיוחד עד שהורחק בדקה ה-58 כאילו נשאב בעצמו לתוך התחושה העגומה של הבלוז. צ'לסי עם 4 נקודות מ-4 משחקים מאז הפגרה, וגם היום אמנם שלטה בכדור (52% מהזמן) ובעטה יותר לשער (20 פעמים לעומת 8), אבל לא הייתה מספיק טובה.
וזה נגמר בניצחון של פולהאם, שהגיעה למשחק כמעין פייבוריטית ולכן ניצחה. הפער בין "פולהאם ניצחה את צ'לסי" על הנייר למשחק במציאות לא היה משמעותי. אם היינו מחליפים את המדים של שתי הקבוצות והייתה אותה תוצאה, כנראה שאף אחד לא היה מופתע. פולהאם, קבוצת כדורגל טובה, במקום השישי עם 31 נקודות ותפגוש במחזור הבא את ניוקאסל. צ'לסי, קבוצת כדורגל עצובה, עם 25 נקודות במקום העשירי ולפני משחק מול קריסטל פאלאס.