אחרי תשעה משחקים, תם גם החלום הזה. נבחרת ישראל סיימה את דרכה במוקדמות יורו 2024 אחרי הפסד הערב (שבת) 2:1 לרומניה, ותיאלץ לכתת את רגליה בפלייאוף ליגת האומות שייפתח בחודש מרץ. קמפיין שהחל עם תקוות גדולות וכישרון גדול בסגל, נגמר באכזבה מרה - ובניסיון לאסוף את עצמנו לקראת הקמפיין הבא. הנבחרת תצא ביום שלישי למשחק האחרון מול אנדורה - אך הוא יהיה, למרבה הצער, לפרוטוקול בלבד.
בתחילתו של רצף המשחקים הזה, בצל המלחמה הקשה שעוברת על ישראל, דובר רבות על אופטימיות, על תקווה, על הרבה רגשות חיוביים שלא קשורים לכדורגל - אבל האמת העצובה היא שבסוף, הכל מתחיל ונגמר במשחק עצמו. נבחרת שמוציאה נקודה משש מול שווייץ, נקודה משש מול רומניה, ונקודה משש מול קוסובו - שלוש המתחרות העיקריות שלה, פשוט לא יכולה לעלות.
הערב מול רומניה זה התחיל אופטימי במיוחד: ערן זהבי כבש כבר אחרי דקה וחצי (שנתיים אחרי השער האחרון שלו במדים הלאומיים), היציעים בפושקאש אקדמי התרוממו וכולנו האמנו שאולי - זה קורה. אבל אחרי שמונה דקות בלבד, הבלון התפוצץ, ואיתו גם ההתלהבות הישראלית.
רומניה השתלטה על המשחק, היתה הרבה יותר טובה מהרגע שבו הכדור של ג'ורג' פושקאש נכנס בדקה העשירית - עשתה את הכל נכון, ולנבחרת שלנו לא היו תשובות. מהדקה העשירית ועד הדקה ה-96 שבה שרק פרנסואה לטשייה לסיום, היא לא היתה באמת מסוכנת.
בסופו של דבר, כשמסתכלים על הקמפיין הזה בכללותו - לישראל היה פוטנציאל עצום בידיים. דור השחקנים הנהדר שהבשיל בנבחרות הצעירות, שחקן כמו מנור סולומון שנמצא בשיא הקריירה, ובית שהוא לכל הפחות נוח ביחס לאלטרנטיבות. מכל זה, היא בסופו של דבר לא הצליחה להוציא שום דבר משמעותי. והקמפיין שהחל עם תקווה גדולה, נגמר בתחושת החמצה ענקית.
הסיכוי לשחק באליפות אירופה עוד לא אבד לחלוטין: ב-21 במרץ היא תעלה לחצי גמר פלייאוף ליגת האומות, שם היא תפגוש (על פי ההגרלה הנוכחית) את אוקראינה או איסלנד. כך שהצ'אנס התיאורטי עדיין קיים, אבל אחרי הערב - חייבים להודות - יצטרך לקרות מהפך די רציני כדי שנוכל בכלל לחשוב על עלייה.
אז עם מה נשארנו? עם מעט רגעים מתוקים (מעט מדי), עם ילדי עוטף עזה שקיבלו קצת מנוחה לנפש בדמות כדורגל, עם החיבור המחודש למדינה והמחוות המרגשות - ואולי גם עם אופטימיות לעתיד. דור השחקנים הנוכחי יכול וצריך עוד להראות את עצמו, והעתיד עוד לפניו.
אז מה עושים עכשיו? קצת מוזר להיות עצובים אחרי כדורגל, כשהמציאות נותנת לנו לא מעט סיבות אמיתיות להיות עצובים. נצטרך להמשיך להאמין, לחזק את הדורות הבאים - ולאסוף את התקוות לקראת הקמפיין הבא.
ניפגש במרץ.